משתילים (קירוב) לבבות

"אם תחפש את האור בקצה המנהרה, תמצא אותו בבתי החולים בישראל",  כך אמר לי בעבר מנהל בית החולים שיבא בתל השומר, פרופ' זאב רוטשטיין. "לנגד עינינו נבנה הגשר לשלום.  צריך אמנם להעמיק את יסודותיו ולחזק את עמודי התמיכה, אבל העובדה היא שמחלקות בית החולים הופכות אנשים שראו את המוות לשגרירים לכל החיים; שגרירים לדו קיום." ואכן, בין כתלי בתי החולים בישראל נטווים, באופן כמעט יומיומי והרחק מעין התקשורת, סיפורים אנושיים שרק שם אפשר למצוא - בקו התפר שבין החיים והמוות, שבו מניחים  בצד את כל הדימויים, הדעות הקדומות  והשנאות.

להלן כמה מאותם סיפורים, שהתרחשו מתחילת החודש הנוכחי (יוני) בבתי חולים בישראל.

במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה שכבו, זה לצד זה מוחמד אקרט, בן 32 מחיפה, ודוד בן יאיר, בן 57 מהקריות. רעייתו של מוחמד תרמה כליה לבן יאיר, ובתמורה למעשה הנדיב שהציל את חייו, תרם בנו של בן יאיר כליה למוחמד. בעולם הרפואה מכנים את ההליך בשם: "תרומת איברים צולבת".  הפרוצדורה הזאת מתקיימת כאשר אין התאמה בין סוגי הדם של  החולים הזקוקים להשתלה לבין מי מבני משפחתם המעוניין לתרום. במצב כזה, מחפשים את האיבר, במקרה הזה כליה, באמצעות מנגנון מידע המבוסס על שיתוף פעולה בין בתי החולים. על בסיס ההתאמה הטובה ביותר מפנים תורמים אחרים לאותו המושתל. במקרה של אקרט ובן יאיר נמצא כי בני משפחותיהם מתאימים לתת תרומת כליה באופן צולב (כפי שתואר קודם לכן).  כאשר הציעו  רופאי בית החולים לאקרט ולבן יאיר לעבור אותה, הם הסכימו ללא היסוס.

"הגורל הפגיש בינינו. התחברנו גם בגוף וגם בנפש", אמר בן יאיר אחרי הניתוח. ואקרט הוסיף, נרגש: "אנחנו חלק בלתי נפרד זה מזה עכשיו. ממש משפחה."

שרית ואבי נאור, משפחה חרדית מרמלה, איבדו את בנם נעם, בן 3, שנפל מחלון ביתו ואושפז בבית החולים שיבא במצב של מוות מוחי. בישראל, תרומת איברים בקרב יהודים חרדים אינה עניין מקובל, אך להורים נמסר שתרומת הכליה של בנם נועם תציל ילד פלסטיני בן 10 שמחובר כבר שבע שנים למכשיר הדיאליזה. גם הם לא היססו. "זה לא משנה מהיכן הוא ומה מוצאו", הסבירו. "אנחנו מעוניינים לעזור לאחרים באשר הם  בני אדם."

הסיפור השלישי התרחש בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שבו נפטרה אפרת כהן, תושבת קריית מלאכי בת 38, כתוצאה מדימום מוחי. בעלה, בני, ושלושת ילדיה של המנוחה, החליטו לתרום את איבריה. מי שזכתה לפתוח בחיים חדשים, הודות לתרומת כליה מגופה של כהן היא מליכא ג'מעין, תושבת חורה, ישוב בדווי בנגב. מליכא סבלה  זה  עשר שנים  מאי ספיקת כליות סופנית.  בעלה של אפרת הגיע עם שלושת ילדיו לראות את מליכא ג'מעין נפרדת ממכונת הדיאליזה, שהייתה בת לווייתה הצמודה במשך זמן כה ארוך, ומתחילה לשוב  לחיי השגרה. ""מותה של אפרת תפס אותנו בלי שום הכנה מוקדמת. עד עכשיו אנחנו מתקשים לעכל את זה. ההחלטה לתרום את האיברים נעשתה ביוזמתנו, כמעט ללא התלבטות. מי שהכיר את אפרת יודע כמה מקסימה, טובת לב ומלאת נתינה הייתה",  סיפר בני בהתרגשות, "אני משוכנע שזה מה שהיא הייתה רוצה שנעשה."

בצילום שהפיץ בית החולים סורוקה נראית בתה של אפרת המנוחה, רוני, יושבת צמודה למושתלת הכליה  מליכא ג'מעין. כל מילה מיותרת.

נחזור לפרופ' רוטשטיין.  בסוף דצמבר 2008, בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה,  נשא מנהל המרכז הרפואי שיבא נאום באירוע התרמה בשוויץ וכך אמר:

''מדינת ישראל, מולדתי, והמרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ביתי, נמצאים כעת במרכז העניינים והחדשות. במהלך שלושת הימים האחרונים מדינת ישראל תוקפת מטרות חמאס בעזה, ובלית ברירה גורמת גם סבל רב לפלסטינים רבים. רק הבוקר קלטנו במרכז הרפואי  "שיבא" גם אזרחים ישראלים מדרום הארץ  שנפגעו מהטילים של החמאס, וגם פלסטינים מרצועת עזה שנפגעו מהלחימה. ביניהם נמצא גם מחבל.... כמו כן מאושפזים  אצלנו עשרות רבות של ילדים פלסטינים מעזה עם מחלות לב וסרטן."

פרופ' רוטשטיין סיים את נאומו במילים: "המרכז הרפואי שלנו מהווה אי של שפיות בתוך ים סוער של אלימות וחוסר תקווה.
"אנחנו מעניקים  תקווה לישראלים, לפלסטינים ולאזור כולו."

פרופ' רוטשטיין צודק. באזור שבו הדמוניזציה, הגזענות והשנאה שולטות, כנראה שהקשר  שנוצר במחלקות בתי החולים בין אנשים שעומדים על קו התפר שבין החיים והמוות הוא האור בקצה המנהרה.