היוזמה הערבית מול הרוויזיוניזם הישראלי

הודעתו השבוע (30 באפריל) של ראש ממשלת קטאר חאמד בן ג'אבר א-ת'אני, על-פיה מדינות ערב מסכימות עקרונית לחילופי שטחים בין ישראל לפלסטין על בסיס קווי 67', לא עוררה התרגשות מיוחדת בצמרת הפוליטית בישראל. זו תגובה טבעית, מבחינת תפיסת עולמם של המנהיגים המאיישים אותה. הרי אי אפשר להחליף חלק מהשטחים שאותם הם מכנים מתוך תחושת בעלות "יהודה ושומרון" – למרות העובדה ששאר העולם מגדירם כ"כבושים" - בשטחים אחרים בריבונות ישראלית. אין כאן תנאי פתיחה. כל ילד מבין שכדי להחליף בולים עם חברו, על שניהם להסכים לפחות על כך שכל אחד מהם הוא בעל הבית של האוסף שלו. מבחינת ישראל, רוב הבולים של הצד השני שייכים לה גם הם.

בטור הקודם שפרסמתי כאן, ציינתי שראש הממשלה נתניהו מסרב בתוקף להכיר בקווי ה-4 ביוני 67' כבסיס לדיון, ומהם לצאת למשא ומתן על חילופי שטחים הדדיים. זוהי עמדה עקרונית ששורשיה נעוצים עמוק בהשקפת העולם הרוויזיוניסטית עליה גדל והתחנך.

הציונות הרוויזיוניסטית דגלה במאבק מדיני, במקביל למאבק צבאי, כפתרון לבעיית היהודים בגלות שתסתיים בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל בשתי גדות הירדן. כך שנתניהו שייך למחנה שמאמין שאת הפשרה ההיסטורית ישראל כבר עשתה בעת הכרזת העצמאות לפני 65 שנה: היא ויתרה על זכותה לריבונות בגדה המזרחית של הירדן. במחנה הזה דוחים את הגישה הפלסטינית, המקובלת בעולם, לפיה הפשרה שלהם נעשתה לפני 25 שנה, כאשר הם ויתרו על תביעתם לפלסטין השלמה והכירו בהחלטות האו"ם 242 ו-338. ההחלטות הללו, שעיקרן נסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים, מגדירות את גבולות 67' (הקו הירוק) כקווי השלום בין ישראל למדינות ערב. בכך הן מותירות בידי הפלסטינים לא יותר מ- 22 אחוזים משטחה של פלסטין המנדטורית (השטח שבין הים לירדן).

כבר בפתיחת המשא ומתן על הסדר הקבע, בקמפ דייוויד בקיץ 2000, הגיבו הפלסטינים בחיוב להצעה הישראלית-אמריקאית לתקן את גבולות 67' באופן שיאפשר לישראל לספח את גושי ההתנחלויות הגדולים. גם לאחר שפורסם ברבים שאבו מאזן הגיע להבנות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט בדבר חילופי שטחים, הליגה הערבית ואיחוד מדינות האסלאם שבו ואשררו את היוזמה, ללא שום הסתייגות. אפילו התהפוכות הגדולות במזרח התיכון, כולל עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, לא שינתה את היוזמה.

ההסדר של חילופי שטחים אינו חיוני רק כתנאי פתיחה למשא ומתן, אלא כנוסחה בלעדית לגישור ביו הצדדים בנושא הטריטוריאלי; הוא מאפשר להנהגה בישראל לומר שהיא לא חזרה לקווי 67 ' ובאותה מידה – מאפשר לפלסטינים לומר שהם כן חזרו לקווי 67'. שלילה של חילופי שטחים סותמת, למעשה, את הגולל על הסדר הקבע. זו הסיבה שבעטיה החמאס מתנגד באופן נחרץ לחילופי שטחים. למרבה הפרדוקס, היו אלה דווקא הרוויזיוניסט הגדול מנחם בגין ואריאל שרון, ממייסדי הליכוד, שאישרו את הפרשנות, על פיה החלטה 242 מחייבת נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים - עד השעל האחרון. פרשנות זו נגזרת מתוך החלטותיהם הנפרדות לנסיג מכל שטחי סיני ומכל רצועת עזה.

אירוניה נוספת היא שבעוד הערבים מתמקדים בקווי 67' בלבד, נתניהו מעלה שוב ושוב סוגיות שעניינן בעיית 48'. מכאן נובע התנאי שהוא מציב בכל נאום, לגבי הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית. רק השבוע, בפגישה שקיים עם הנהלת משרד החוץ, הוא שב והתעקש כי "שורש הסכסוך עם הפלסטינים אינו התנחלות יצהר, אלא חיפה, עכו, יפו ואשקלון." הוא מתעלם בחינניות מהעובדה שאבו מאזן עצמו ביקש רשמית מהאו"ם להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67', ומאוחר יותר אמר בראיון טלוויזיוני כי הוא רוצה לחזור אל בית משפחתו בצפת - אך רק כתייר.

הרצון שהביע נתניהו באותה פגישה, "להגיע להסדר עם הפלסטינים, שימנע מישראל להפוך למדינה דו-לאומית, אבל ייתן יציבות וביטחון"- אינו אלא מיחזור של נאום בר אילן שנשא לפני כארבע שנים (שהתגלה כקובץ של מילים ריקות). גם הפעם, נתניהו נמנע מלהכיר בזכותם העקרונית של הפלסטינים להגדרה עצמית. כשהוא מדבר על ביטחון, נתניהו מתכוון לשליטה ישראלית מוחלטת בבקעת הירדן. רק כדי לסבר את האוזן - שטחה של הבקעה מהווה לא פחות משליש מתוך 22 האחוזים שתובעים הפלסטינים מהשטח הכולל שבין הים לירדן. למעשה, העמדות הבלתי מעשיות של נתניהו מובילות לכך שישראל תעמוד בקרוב בפני שתי אפשרויות: להפוך למדינה דו-לאומית או להפוך למדינת אפרטהייד.

כך שההודעה על נכונות לחילופי שטחים, שנאמרה בתום פגישותיה של משלחת הליגה הערבית עם סגן הנשיא ג'ון ביידן ומזכיר המדינה ג'ון קרי, היא צעד קדימה.

אבל היא אינה מפתיעה.

הנכונות הפלסטינית להמיר שטחים מעברו המזרחי של הקו הירוק בשטחים בתחומי ישראל זכתה, כבר מראשיתה, מארס 2002, בגיבויה של הליגה הערבית. מבחינתן של המדינות המוסלמיות, כל עוד אבו מאזן אינו מעלה בדעתו לוותר על הריבונות באגן הקדוש ולמסור לידיים יהודיות את ניהולו של חראם א שריף (הר הבית), הוא רשאי להחליף שטחים כאוות נפשו. לעומת זאת, נתניהו דבק בהחלטת ממשלת שרון ממאי 2003, שהוא עצמו היה חבר בה, לדחות את היוזמה הערבית. למעשה, אחת מתוך 14 ההסתייגויות שהממשלה צירפה להחלטתה במאי 2003 לאמץ את מפת הדרכים הייתה: "ביטול כל התייחסות ליוזמה הסעודית והיוזמה הערבית".

אבל עם כל הכבוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לליגה הערבית נועד כדי להשיג יעד גדול שבעתיים מזה: הזעזועים האזוריים יצרו אינטרס משותף לארצות הברית ולמדינות הסוניות: בלימת הציר איראן-סוריה-חיזבאללה, חיזוקה של ירדן, כמו גם מניעת חדירתו של ארגון אל קאעידה לסיני, לרצועת עזה ולגדה המערבית. בממשל אובמה מאמינים כי פריצת דרך מדינית במישור הישראלי-פלסטיני, על בסיס היוזמה הערבית, יכולה לספק את הדבק לברית אזורית חדשה.

גישה זו מאפשרת לישראל לזכות בדיווידנדים ביטחוניים מיידיים – עוד לפני שהיא נאלצת לעשות את הוויתור הראשון בשטח. היא תוכל להגיע לפתרון של "שתי מדינות" על בסיס הסכמה רחבה של כל ארצות ערב ביחס לכל סוגיות הליבה.

אבל הזמן אינו לצידה של ישראל. נציגי הליגה הערבית רמזו לבני שיחם בוושינגטון, כי אם בתוך שישה חודשים לא תחול התקדמות בתהליך המדיני, הליגה הערבית תמשוך את יוזמתה. בכך ייסגר הרמטית גם הסדק הזעיר שעוד נפתח בחלון ההזדמנויות להסכם שלום. למרבה הצער, רק שני שרים מצאו לנכון להגיב על הצהרתו של ראש הממשלה הקטארי - שרת המשפטים ומנהיגת "התנועה" ציפי לבני, ושר המדע, יעקב פרי מ"יש עתיד". פרי, שהיה ראש השב"כ (1995-1988), נמנה עם מקימי הארגון הלא-מפלגתי "ישראל יוזמת", שפועל בשנתיים האחרונות לקידום הגישה האזורית לסכסוך הישראלי-ערבי. האם הם יישארו לבד?