בלעדי: תוכנית נתניהו לביטול הפריימריז בליכוד

בנימין נתניהו, יהיה זה הוגן לטעון, מתגעגע לקדנציה הקודמת. הכול היה אז פשוט יותר עבורו. הקואליציה הייתה הומוגנית וכנועה ואפשרה לו לשבת בנינוחות בכסאו מבלי להציב בפניו אתגרים או קשיים יוצאי דופן, השותפים הפוליטיים היו חבורה של "אומרי הן", והחיים, בסך הכל, היו יפים. רבות דובר כבר על הקושי של נתניהו לראות בשותפיו הנוכחיים, לפיד ובנט, גורמים שניתן לסמוך עליהם (על אף שלפיד מנסה באחרונה בכל מאודו להוכיח לנתניהו כי גם הוא, כמו אהוד ברק בשעתו, יכול להיות צייתן וממושמע מבלי לאתגר אותו, או להציב מולו אלטרנטיבה בתחום כלשהו). ועדיין, אחרי כל אלה, לדבר אחד מהכנסת ה-18 ראש הממשלה בוודאי לא מתגעגע: לאותו "מרוץ לימין" של מספר חברים במפלגתו, שייסר את ראש הממשלה לאורך כל הקדנציה הקודמת.

בנימין נתניהו משוכנע שהמאבק האובססיבי של חברי מפלגתו בקדנציה הקודמת, על השאלה מי יהיה יותר ימני, עלה לליכוד במנדטים רבים בבחירות האחרונות. הכול, כמובן, מתחיל בזהות הגוף הבוחר, חברי הליכוד, שמצביעים בפריימריז עבור רשימת המפלגה לכנסת. בעשור האחרון, רשימת חברי הליכוד עברה טרנספורמציה דרמטית: יותר ויותר מתנחלים וחובשי כיפות הצטרפו לליכוד מטעמים אידיאולוגיים, והפכו להיות גורם דומיננטי שלא ניתן להתעלם ממנו. המהלך השתלם כאשר מרבית חברי הסיעה הפכו, מרצון או בלית ברירה, לעבדים כנועים של אותן קבוצות מתנחלים. הליכוד, שבעבר עוד התהדרה בתואר “ליברלית”, הפכה בקדנציה הקודמת למפלגת המתנחלים האולטימטיבית. חברי הכנסת של המפלגה התחרו ביניהם מי יקדם חוק יותר דרקוני ומי יתבטא באופן יותר קיצוני ופרובוקטיבי. ההתלהמות השתלמה. בפריימריז שהתקיימו בנובמבר האחרון לצורך קביעת רשימת הליכוד בבחירות זכו חברי הכנסת שהפנימו את כללי המשחק החדשים להישגים נאים ביותר (דני דנון, זאב אלקין ויריב לוין). אלה שסירבו לעשות שקר בנפשם ושמרו על אג’נדה מתונה וליברלית (דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן) מצאו את עצמם בחוץ.

באו הבחירות הכלליות, המתנחלים והדתיים לאומיים הצביעו בהמוניהם ל”בית היהודי”, מצביעי מרכז נרתעו מהגוון הימני של הליכוד ובחרו ביאיר לפיד - ומפלגת השלטון נותרה קירחת מכאן ומכאן.

כעת מבקש נתניהו לשנות את חוקי המשחק. אין לו שום רצון להעביר גם את השנים הקרובות בריקוד מגושם בין חברים בסיעתו שמקדמים הצעות חוק לא דמוקרטיות בלחץ המתנחלים. נמאס לו להיות "המבוגר האחראי" שצריך להישמר מפני ילדיו ההיפר-אקטיביים, בשעה שהם מבעירים עוד בעירות כדי לקושש כמה קולות בפריימריז.

לו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מכנס כבר מחר את ועידת הליכוד ומשנה את חוקת המפלגה באופן שמבטל כליל את הפריימריז, ומסמיך וועדה (שהוא ישלוט בה) לקבוע לבדה את רשימת הליכוד לבחירות הבאות. חסל סדר מתנחלים ששולטים בחברי כנסת. אז למה נתניהו לא עושה זאת? כי הוא מבין שאין לו סיכוי להעביר יוזמה כזו בוועידת הליכוד. עסקני המפלגה לא יסכימו לוותר על הכוח שעומד לרשותם. לכן, בניגוד גמור לחוקת מפלגתו, מסרב ראש הממשלה - כבר יותר משנה - לכנס את ועידת הליכוד, שמאז שנבחרה לפני כשנה וחצי כלל לא תפקדה.

כעת רוקח נתניהו תוכנית דו-שלבית, שאם תצליח, יוכל לשוב ולשלוט במפלגתו ביד רמה. בשלב הראשון, יתבקשו חברי מפלגתו לאשר איחוד מלא בין הליכוד לבין ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. עד כה מתקיים רק שיתוף פרלמנטרי מוגבל בין המפלגות, נתניהו וליברמן חותרים לחתונה מלאה. בשלב השני, לאחר שליברמן יהפוך לחלק אינטגרלי מהליכוד, הוא יכניס אלפי אומרי הן מטעמו למוסדות התנועה - ואלו (שתמיד עושים מה שהבוס מצווה) יאפשרו לראש הממשלה להעביר את היוזמה לביטול הפריימריז.

זו התוכנית של ראש הממשלה: קודם להכניס את ליברמן בדלת הראשית, ואז להעיף את הפריימריז מהדלת האחורית. כך הוא מקווה לעצור את גל הפופוליזם וההתלהמות ששטף את סיעתו בקדנציה הקודמת.

כדי להכשיר את הקרקע למהלך, הוא ניסה לאחרונה להדיח את מנכ”ל הליכוד ולמנות תחתיו איש מטעמו. אבל אפילו במהלך הפרוצדורלי הזה הוא כשל. לנתניהו אין היום "אופרייטור" פוליטי מטעמו שישלוט ביד רמה במפלגה ויקדם עבורו מהלכים פנימיים. כדי לגייס רוב במוסדות הליכוד, הוא חייב לקבל עזרה משריו הבכירים, שמעורים בחיי היום-יום המפלגתיים הרבה יותר ממנו. העניין הוא ששרי הליכוד לא ששים לעזור לראש הממשלה באיחוד עם ליברמן. הרי גם הם מכירים את השמועה על "הדיל האולטימטיבי" בין נתניהו לליברמן, שעיקרו: ראש הממשלה יוביל את המפלגה המאוחדת לבחירות הבאות, ואחר-כך יפקיד את הירושה בידיו של שותפו הנאמן. ליברמן, אמנם, מצהיר כי אם יורשע במשפט שמתנהל כעת נגדו הוא עשוי לפרוש כליל מהחיים הפוליטיים - אבל את בכירי הליכוד זה לא מרגיע - לא הם יעשו את העבודה בשביל נתניהו. כך שמבחינתו של ראש הממשלה, הדרך להגשמת השאיפה לעמוד בראש סיעה צייתנית שתהיה נתונה למרותו, באמצעות איחוד עם ליברמן, עדיין ארוכה.