נשים למען עיסאווי

זה יותר משלושה שבועות מגיעה תמר פליישמן לבית החולים קפלן ברחובות כשבידה זר פרחים קטן. היא עושה דרכה לעבר מחלקה פנימית ד' חדר 15, שבו שוכב על ערש דווי שובת הרעב הפלסטיני, סאמר עיסאווי. פליישמן רוצה לתת לו את הפרחים, ולומר לו שהיא, ועוד נשים רבות כמותה, מזדהות עם מצבו ודואגות לו, אך שוב ושוב היא נבלמת בידי סוהרי שירות בתי הסוהר. אבל היא ממשיכה לנסות.

פליישמן היא פעילה מרכזית בארגון "מחסום ווטש" - תנועת נשים ישראליות שהוקמה ב־2001, המתנגדת לכיבוש ולפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים. עם זאת, בראיון לאל מוניטור היא מספרת כי את ביקוריה בבית החולים בניסיון להגיע לעיסאווי היא אינה עורכת בשליחות הארגון שבו היא מתנדבת מדי יום, אלא כ''אדם פרטי, כאזרחית ישראלית הדואגת לחייו.''

אז פשוט החלטת לקנות פרחים ולבקר אותו?

"כן. נודע לי מתוך קריאה בעיתון שהוא מאושפז בבית החולים קפלן, ולא יכולתי לעבור על כך בשתיקה. באתי עם חברה. הם לא ציפו לנו. וכהשומרים ראו אותנו הם קפצו וחסמו את דרכנו, אבל הצלחנו להעביר לו את המסר שיש כאן אנשים שדואגים לחייו."

" לא הכרתי אותו קודם", היא מדגישה, "אבל פה הייתה הפרה בוטה של הסכם שהמדינה חתמה עליו, ולא רק זה – עכשיו הוא גם מתענה."

סאמר עיסאווי היה השם הכי שכיח בהפגנות שנערכו לפני כחודש וחצי שנגעו לשביתת האסירים הביטחוניים הפלסטינים. עיסאווי, תושב הכפר עיסאוויה שבמזרח ירושלים, ממשוחררי עסקת שליט (אוקטובר 2011) נעצר מחדש בחודש אוגוסט 2012 בטענה כי הפר את תנאי שחרורו כשיצא מתחום ירושלים לעבר הגדה. התביעה הצבאית טוענת, על סמך "ראיות חסויות", כי עיסאווי שב לפעילות אסורה. בהתאם לצו 1677, מדובר בהפרת תנאי השחרור שלו, שמסמיכה את הוועדה הצבאית לקבוע את שובו למאסר עד תום התקופה המקורית שנגזרה עליו - 26 שנים, בגין חברות בארגון החזית הדמוקרטית, ניסיון לגרימת מוות בכוונה, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי ואימונים צבאיים.

מאז מעצרו לפני 8 חודשים הוא שובת רעב לסירוגין (לדברי פעילים הוא נוטל ויטמינים המחזיקים אותו בחיים - ש. א.). כיום הוא שוקל 45 ק"ג, ומאושפז בבית החולים קפלן תחת השגחה רפואית צמודה.

"בפעם הראשונה שהגעתי, שאלתי איפה הוא שוכב, ופשוט נכנסתי למחלקה. האחות ישר הלכה והזעיקה את אנשי השב"ס שחסמו אותי. עמדתי מולם עם פרחים ומכתב שבו היה כתוב, בעברית ובערבית: 'לסאמר עיסאווי יש חברים מפלסטין ומישראל שדואגים לו'. לא נתנו לנו להיכנס, אבל אחד מאנשי הצוות הבטיח שיעביר לו את תוכן המכתב. הבטחתי שאחזור שוב."

וחזרת?

"שבוע אחר כך. זו הייתה שעת צהריים מנומנמת, והדלת הייתה פתוחה. לא שאלתי אף אחד, פשוט נכנסתי ומצאתי עצמי לצד המיטה שלו. שלושה סוהרים קפצו מכסאותיהם, אבל אני כבר עמדתי על ידו ודיברתי אליו. הוא הזדקף, חייך, הנהן ושתק. השומרים נראו מבוהלים. הם שאלו אותי 'מה את עושה? מאיזה ארגון את?' עניתי ששמי תמר ושלא באתי מטעם שום ארגון. הסברתי שאני בן אדם פרטי שחרד לגורלו של אדם אחר שגווע ברעב בגלל שהמדינה, בשרירות לבה, חורצת את דינו. ואז הם הדפו אותי החוצה."

איך הוא נראה? הספקת להתרשם לגבי מצבו?

"הוא נראה שלד אדם. הפנים הכחושות שלו נעלמו בתוך הזקן. רק העיניים בלטו באופן לא טבעי – עיניים גדולות מאוד ובורקות. זה סימפטומטי לאנשים מורעבים. זה נראה כאילו הוא הולך ונעלם בתוך עצמו."

הוא אמר משהו כשדיברת אליו? כשהתווכחת עם השומרים?

"הוא לא אמר מילה, אבל הוא הבין. ראיתי את זה במבט שלו. הפנים שלו הגיבו. הוא חייך. כל הסיפור היה קצר, אבל זה היה המון. המון. היה משהו תמציתי ברגע הזה שהוא נורא חשוב לי. לא יודעת מה לגביו, אבל אני מניחה שגם לו זה חשוב לדעת שיש בישראל אנשים המתנגדים למעצרו ותומכים בו."

מעבר להיותו מבודד, טוענת תמר כי ייתכן שהוא גם אזוק, חרף מצבו הרפואי שלא מאפשר לו להוציא ולו גם מילה אחת מפיו. היא הסיקה זאת מדבריה של אחת הרופאות, שאמרה לה "כשאני מטפלת בו הוא לא אזוק, למה שקורה כשהוא ברשות הסוהרים אני לא אחראית."

את עצמך ראית אזיקים?

"לא. גופו היה מכוסה בשמיכה עד למעלה מהכתפיים."

מהר מאוד נפוצה השמועה על ביקוריה החוזרים ונשנים של תמר פליישמן במחלקה פנימית ד' בבית החולים, והחלה תופעה מעניינת: כמעט כל יום מגיעות נשים ישראליות ממקומות שונים בארץ, כשבידיהן זרי פרחים, למחלקה שבה מאושפז עיסאווי בניסיון לבקר אותו, או לפחות להשמיע לו את קולן.

"זה התחיל בחברות שלי, אבל נמשך אצל נשים שאני לא מכירה. זה התחיל להטריד את הצוות ואת השב"ס . לפני כמה ימים הגעתי, דפקתי על הדלת ונכנסתי שוב, אבל הפעם הם כבר היו מוכנים והדפו אותי ישר. כל מה שהצלחתי לראות זה פרגוד המתוח בין המיטה לדלת שלא מאפשר יותר לראות את סאמר עיסאווי. אבל אפשר לדבר אתו. אמרתי לסוהרים בקול רם, כדי שישמע, שגם אם לא תתנו לנו לראות אותו נמשיך לבוא, כי אין מניעה להיכנס למרחב ציבורי."

למה, בעצם, את עושה את זה ?

''כי זה חשוב לי מאוד. חשובה לי החברה במדינה הזאת; העתיד שלה; חשוב לי שיהיה פה אחרת. ישראל היא המקום שאני מחוברת אליו בכול נימי נפשי. זה המקום שלי לטוב ולרע. התפקיד שלי זה להפוך אותו לפחות רע.''

מה לדעתך יקרה אם הוא ימות?

"אני יודעת שהמדינה לא רוצה במותו, אבל כשזה יקרה - ואם הוא ימשיך בשביתת הרעב זה בלתי נמנע - ירושלים תבער, ואני לא רוצה שירושלים תבער."