"אפרטהייד" כבר לא מילה גסה בישראל

* האוכלוסייה היהודית בין הים לירדן נאמדת בכ 6.01  מיליון נפש מתוך 12.4 מיליון החיים באזור הזה, זאת בנוסף כ-203 אלף עובדים זרים.

 ( נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 31 לדצמבר 2012)

 האוכלוסייה הלא יהודית בין הים לירדן נאמדת ב 6.11  מיליון נפש, מהם 4.43 מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה תחת שלטון ישראלי.

(נתוני ה CIA, יולי 2012 )

ביום שלישי (16-04-2013)יציינו אזרחי ישראל את יום העצמאות ה-65 של מדינת היהודים. מדינת היהודים? לא בדיוק. בהכרזת העצמאות (או בשמה המקובל "מגילת העצמאות"), המסמך המכונן של מדינת ישראל, נאמר בין השאר:

 "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.".

ועוד נאמר:

"השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרה בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל."

בעת הקראת ההכרזה, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד  16 בתל-אביב,  בתאריך ה' באייר תש"ח ( 14 במאי 1948) לא יכלו מנהיגי היישוב החדש להעלות בדעתם שנכדיהם וגם ניניהם ישלטו בכוח הזרוע, תוך שימוש מניפולטיבי בטראומות ההיסטוריות של העם היהודי, על מיליוני בני אדם, ויאבדו את הרוב המספרי בגבולותיה המנדטוריים של ארץ ישראל שבין הים לירדן. בעוד "בני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל" נהנים מאזרחות מלאה (אך רחוקים עדיין מייצוג מלא במוסדות המדינה), שולטת ישראל,  זה 46 שנה מתוך 65 שנות קיומה, במיליוני בני אדם מכוחו של שלטון צבאי, ומערימה עוד ועוד מכשולים בדרך להגשמת הערכים שעליהם מושתתת הריבונות היהודית היחידה בעולם. רבים בעולם וגם בישראל שואלים היום, איזו משמעות - מוסרית אך גם מעשית  - יש במאה ה-21 לעצמאות מדינית של עם השולל את עצמאותו המדינית של עם אחר?       

באמצע העשור  הקודם הזהיר ד"ר יוסי ביילין, מי שהיה שר המשפטים, סגן שר החוץ ומנהיג מרץ, מפלגת השמאל הציוני, ומאדריכלי הסכם אוסלו, כי "אם תוך שנים אחדות לא יהיה גבול בינינו לבין הפלסטינים, מדינת ישראל עלולה להידרדר לשימוש בשיטות של אפרטהייד על מנת לשלוט בפלסטינים שיהוו אז רוב ממערב לירדן  .'' זמן קצר אחר כך, בסוף 2006 ,הופיע המונח הקשה "אפרטהייד", במאמר שפרסמה שולמית אלוני, מי שהייתה שרת החינוך בממשלת רבין והמייסדת של מרצ. הפעם לא בלשון עתיד, אלא כהגדרת המציאות בשטחים, בהקשר ישיר לטראומת העבר, לשואה. "לא יכול להיות שהיהודים, שהינם הקורבן האולטימטיבי, יעשו רע", הצליפה אלוני, "ובכל זאת, מדינת ישראל מבצעת אפרטהייד מובהק ואף אלים בשטחי הגדה המערבית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הילידית."

בסוף פברואר השנה נענו מאות אנשים להזמנה לכנס שהתקיים במכון ון ליר בירושלים, תחת הכותרת "הייתכן אפרטהייד בישראל?" הכנס התקיים בצילה של מהומה ציבורית שחולל פרסומו של סקר של מכון "דיאלוג" שפורסם ב"הארץ" באוקטובר 2012, ולפיו  69% מהנשאלים (מדגם מייצג של 500 ישראלים יהודים) ציינו כי אם ישראל תחליט לספח את הגדה המערבית, הם יתנגדו להעניק זכות הצבעה לתושבים הפלסטינים.

את הכנס יזם גוף חדש,  בשם "הארגון למניעת אפרטהייד בישראל'', הארגון הציוני הראשון שהעז לכלול בשמו את המילה הגסה "אפרטהייד". עם צוות המקימים שלו נמנים ד"ר מורה'לה (מרדכי) בר-און, חבר כנסת לשעבר (מרצ) ומי שהיה קצין חינוך ראשי בצה"ל; ד"ר אלון ליאל, שהיה מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בדרום אפריקה; אילן ברוך, גם הוא שגריר לשעבר בדרום אפריקה; ח"כ לשעבר מוסי רז (מרצ); הפרופסור מנחם קליין (אוניברסיטת בר אילן), הפרופסורים עמירם גולדבלום, פיטר הילמן (מהאוניברסיטה העברית)  ודוד הראל (מכון ויצמן), והמשפטן ופעיל זכויות האדם, מיכאל ספרד.

כל האנשים המוזכרים כאן פעילים במסגרות שונות למען הבטחת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.

באמנה של הארגון החדש נאמר כי בתוך מדינת ישראל אין משטר הפרדה על רקע גזעי או לאומי, אך שליטתה של ישראל בפלסטינים החיים מעבר לקו הירוק, גורמת להפרדה ואפליה משפטית, פיזית ותשתיתית, והפרדה בזכויות אזרח ובזכויות אדם על בסיס לאומי. האמנה מציינת כי השלטון הישראלי בגדה המערבית מקיים מערכת דין נפרדת לפלסטינים ולמתנחלים החיים באותו אזור, וכי במוקדים מסויימים בגדה, בעיקר בחברון, האפרטהייד ברור וגלוי.

הארגון החל לאסוף עדויות – בכתבות, בצילומים ובסרטוני וידאו המתעדים את מה שהוא מוצא כמדיניות ופרקטיקות של אפליה מובנית והפרדה על רקע לאומי בין ישראלים לפלסטינים החיים בגדה המערבית.  הארגון מתכוון לעקוב גם אחר אפליה על רקע לאומי בצד הישראלי של הקו הירוק. הוא יחשוף לציבור את דבריהם ופועלם של אנשים וקבוצות, שמציגים עמדות שמחזקות הפרדה על רקע לאומי, בעיקר בין יהודים וערבים ובין אנשים מרקע שונה (עדות מזרח, אתיופים ועוד). הארגון יקרא לנתק עימם מגע ולמנוע מהם להפיץ את תורתם. הארגון יוקיע גם פלסטינים שמעודדים פגיעה בזכויות העם השני, "תוך הכרה בהבדל ובחוסר הסימטריה שבין כובש ונכבש, שולט ונשלט."

לפני 11 שנה כתבו מנהיגי 22 מדינות ערב, ובעקבותיהם מנהיגי 57 מדינות האיסלאם, כי בתמורה לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו בשנת 1967 הן יכריזו על סיום הסכסוך הערבי-ישראלי, יחתמו על הסכמים עם ישראל שיבטיחו שלום וביטחון לכל מדינות האזור ויכוננו יחסים נורמאליים עם ישראל. בכך הם ביטלו, למעשה, את "שלושת הלאוים" המפורסמים שקיבלו קודמיהם לפני 46 שנה בוועידת חרטום: "לא לשלום", "לא להכרה" ו''לא למו"מ עם ישראל''.

לפני 65 שנה כתבו מנהיגי המדינה היהודית בהכרזת העצמאות של ישראל: "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו."

אני משוכנע שהם לא התכוונו ליחסי שכנות כמו אלה שמתקיימים זה 46 שנה בין קומץ אדוני הארץ, שירקדו ביום העצמאות ברובע העתיק של חברון, לבין מאות אלפי הפלסטינים שכרגיל, כמו בכל חג יהודי, יסתגרו בבתיהם.