היה שווה לחכות

מוטב מאוחר, מאשר אף פעם. ברק אובמה נתן בירושלים את ההצגה שלו, וזה פעל. כצפוי, מגע הקסם של הנשיא האמריקאי הצליח לחשמל גם את הישראלים. הם חיכו לו ארבע שנים ארוכות, במדבר, מביטים בעיניים כלות איך הוא משקיע את מירב תשומת הלב בעולם הערבי שסביבם, מפנה להם, ובעיקר לראש הממשלה שלהם, כתף קרה ודוחק אותם אל הקצה הנידח של סדר העדיפויות שלו. אבל היה שווה לחכות. נכון, הוא קורא מטלפרומפטר, ואת החומרים הוא מקבל אחרי מחקרים מושקעים של צוותי השגרירות, המודיעין והאמצעים האדירים שעומדים לרשותו של נשיא מעצמה, אבל בסוף היום זה הוא, אובמה, שלוחץ על כפתור סמוי איפשהו, ומייצר רטט של התרגשות והערצה בכל אולם בו יבוא וינאם, בכל חלק של הגלובוס. ביום חמישי האחרון, הוא דיבר בירושלים, אבל כבש את תל אביב. זה לא היה קהל ירושלמי שם בבנייני האומה. זה היה קהל תל-אביבי. כאן, באל-מוניטור, קראנו לאובמה לפני מספר שבועות לבוא לתל-אביב. שם נמצאת ישראל האמיתית, המקורית, הליברלית, השפויה. ישראל הדמוקרטית. אובמה העדיף את ירושלים, אבל הביא אליה את תל-אביב. כמעט לא היו שם חרדים, או דתיים לאומיים, או אידיאולוגים ימניים. השגרירות האמריקאית ידעה לייצר עבור הנשיא קהל ישראלי ליברלי, שפוי, מערבי. במונחים אמריקניים, ברק אובמה נאם ביום חמישי בכנס של המפלגה הדמוקרטית בבוסטון. קהל ביתי חם ומפרגן, שקיבל את אובמה כמו שמקבלים בן אובד ששב הביתה. אובמה ידע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של הקהל הזה, ובמקביל לא חסך ממנו ביקורת. זו הייתה תחילתה המאוחרת של ידידות מופלאה.

יש דרך פחות אופטימית לראות את נאום אובמה בירושלים. הדרך שמתמקדת במחצית הכוס הריקה. אובמה שכנע בנאומו בעיקר את המשוכנעים. את ישראל הקרובה לליבו, ישראל שהתעוררה בבחירות האחרונות והדליקה נורת אזהרה לבנימין נתניהו. ישראל שכבר לא ממש מאמינה בשלום, אבל נכספת אליו ומוכנה להקריב עבורו קרבנות לא פשוטים. במונחים אמריקנים, אובמה זכה בירושלים במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. זה קל יחסית. המשימה הקשה יותר, עוד לפניו. לשכנע את המתנגדים. את הקנאים. את אלה שכמו נפתלי בנט טוענים שאין כיבוש, כי עם לא יכול להיות כובש בארצו ובנחלתו ההסטורית. האנשים האלה לא קונים את הקסם של אובמה. לטעמם, מדובר בקסם חלול, שלא מחזיק מים במזרח התיכון. סיסמאות נבובות שניגפות בכל פעם מחדש מול גלי הקנאות האיסלמית השוצפים אל חופיה של הארץ הצרה והנצורה. המחצית הזו של ישראל רואה בבנימין נתניהו את הבשורה. תככנותו של ביבי, חמקנותו, היכולת שלו למסמס את הזמן, להבטיח ולא לקיים, לדבר בשפה כפולה ולשדר מסרים סותרים, כל אלה נחשבים כנכסים חשובים של מדינת ישראל בעיני אותם ישראלים שסבורים שאין מקום לשתי מדינות ממערב לירדן. את האנשים האלה אובמה לא יוכל לשכנע בדיבורים. מולם, הוא יצטרך לעבור למעשים. להוכיח להם, באותות ובמופתים, שיהיה להם יותר מה להפסיד בארץ ישראל השלמה, מאשר מה להרוויח.

בואו ננתח רגע את האלקטורט הישראלי: נתחיל בחלק הכי קרוב לאובמה. החלק שחושב כמוהו. הישראלים האופטימיים, שמאמינים עדיין בשלום, למרות הכל. נקרא להם ה"שמעון פרסים". הרי אובמה דיבר בירושלים בשפה הזו, של פרס. שפת האופטימיזם הנצחי, השפה שרואה בכל פינה לא רק סיכון, אלא גם הזדמנות. פעם, הישראלים האלה הקיפו בסביבות מחצית מהמצביעים. מחנה השלום הגדול, השמאל ההסטורי. סרבנותם של הערבים שמסביב, יחד עם הרפתקנותו הלא נחוצה של אהוד ברק, צימקה את המחנה הזה מאוד. היום, אנחנו מדברים על משהו כמו רבע מהישראלים. המחנה הזה איבד 50% מערכו בעשור האחרון והוא נמצא עדיין במגמת ירידה.

מולם, ניצב המחנה המכונה לאומי. הימין הישראלי, המתנחלים, חלק מהחרדים. עד לא מזמן אפשר היה לקרוא לאנשים האלה ליכודניקים, או "ביביסטים". היום זה כבר לא ברור מאליו. אולי נכון יותר לכנות אותם ה"בנטיסטים". על שמו של נפתלי בנט. גם אלה מקיפים בסביבות רבע מהאוכלוסייה, אבל הם במגמת גידול. הדמוגרפיה, הגיאוגרפיה וההסטוריה עושים את שלהם. האם אפשר לשכנע אותם? אפשר. אבל רק חלק קטן מהם. אגב, אם נביט על המפה הפוליטית הישראלית, נמצא בה פליטים לא מעטים שהגיעו מהמחנה הזה: אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, רשימה מאוד חלקית של בני "המשפחה הלוחמת", חרותניקים וליכודניקים מלידה, שהפכו אנשי שלום. כך שהתהליך עצמו אפשרי, אבל נדיר.

מה עם המחצית הנוספת של האוכלוסייה? הרוב הישראלי הדומם? אלה "הלפידיסטים". נכון להיום, הם מיוצגים על ידי יאיר לפיד, שהוא הפוליטיקאי הישראלי שהכי מזכיר את ברק אובמה. הישראלים המתלבטים. כן, הם רוצים שלום. כן, הם מוכנים לוותר על הרבה למען השלום. אולי אפילו על הכול. אבל לא, הם לא ממש מאמינים שזה אפשרי. הם לא ממש בטוחים שיש עם מי לעשות שלום. הם מביטים על סוריה הבוערת, על חמאס בעזה, על הג'יהאד, על מה שקורה במצרים, על ההמונים שממשיכים לצווח "מוות לישראל" בכל כיכר, על שטיפת המוח האנטישמית שנמשכת במערכות החינוך של הרשות הפלסטינית, על המפתחות שמחזיקים המוני פלסטינים ששואפים לחזור לכפריהם שכבר אינם קיימים בתחומי ישראל, והם סקפטיים. הם חושבים שחבל על הזמן, אין כרגע התכנות להסכם. לישראלים האלה, "הלפידיסטים", דיבר ביום חמישי ברק אובמה. אותם הוא צריך להעביר למחנה שלו ושל שמעון פרס. אם יצליח, יוכל לברך על המוגמר. אם יצליח, אפשר יהיה לחדש את המו"מ באופן אמיתי וכל מה שיישאר לו לעשות, זה את אותו הדבר, בצד השני. אצל הפלסטינים. אגב, שם יהיה לו הרבה, אבל הרבה יותר קשה.