שני פנים לחמאס: חולם להביס את ישראל, אך מוכן לפשרה

רבים, ודאי, שפשפו עיניהם כלא מאמינים כשקראו את הכותרת שסיפק לפני מספר ימים העיתון הסעודי א-שארק: העיתון דיווח, כי ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל, הסמיך את מלך ירדן, עבדאללה, להעביר מסר לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, כי חמאס מוכן לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. במילים יותר ברורות, חמאס מסכים לגבולות 67`. הדברים האלה עומדים בסתירה מוחלטת לאידאולוגיה המוצהרת והמוכרת של חמאס, אותה היטיב לבטא משעל עצמו בנאום שנשא לפני כחודשיים ברצועת עזה. באותו נאום היסטורי, שקיים לאחר מבצע עמוד ענן, הכריז משעל בפני ההמון המריע:

"פלסטין הייתה ותישאר ערבית ואסלאמית. לא נכיר בלגיטימיות של הכיבוש ולא נכיר בישראל לעולם, לא משנה כמה זמן זה ייקח. פלסטין היא שלנו - מהים עד הנהר, מצפון ועד דרום".

כאמור, סתירה, אבל רק לכאורה: מי שמתחקה אחר דרך המחשבה של משעל, כמו גם של שאר מנהיגי חמאס, לא יגדיר זאת כך. ההבדלים שבין שתי העמדות לעיל הוא כהבדל שבין חלום למציאות. פלסטין היא ערבית ומוסלמית לתפיסתו של משעל והוא לעולם לא יהיה מסוגל לוותר על הרעיון של פלסטין הגדולה מהים ועד הירדן (מזכיר לכם משהו?). זאת האוטופיה.

במקביל, עם השנים הבינו מנהיגי חמאס, ומשעל במיוחד, כי ללא שתי רגליים (או לפחות אחת) על הקרקע אין לארגון זכות קיום. וזה כולל גם פשרות ומו"מ (עקיף אמנם) עם האויב הציוני. זאת המציאות, והיא חזקה יותר מכל חלום או אמנה. (אמנת חמאס שפורסמה בחודש ספטמבר 1988 הגדירה את גבולות פלסטין כ"אדמת ווקף קדושה" ולפיכך ויתור עליה הוא בבחינת כפירה ובגידה דתית) .

כך שהסתירה אכן קיימת, אך רק בשדה הלוגו-סמנטי. בשדה המדיני-פוליטי של המזרח התיכון אין סתירה בין הניסיון להגיע להסדר מדיני לבין חזון פלסטין הגדולה. מותר לחלום, אך בעיניים פקוחות לרווחה.

אין זו הפעם הראשונה שמשעל מצהיר בפומבי דבר אחד, אך מעביר מסרים סותרים, פייסניים ופשרניים לישראלים.

בספרי "להכיר את חמאס" חשפתי את ערוץ המסרים המפתיע בין משעל לבין ראש השב"כ הישראלי בשעתו, יובל דיסקין. זמן קצר אחרי שזכה חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, התברר למנהיגי התנועה שהעיקשות שלא להכיר בישראל, והקריאות להמשך הג'יהאד, לא רק מבודדים את חמאס מן העולם אלא מסכנים את המשך שלטונם, וכך הם עלולים למוסס את ניצחונם הדמוקרטי בבחירות לרשות הפלסטינית. הסדר מדיני עם ישראל יבטיח להם לפרוץ את החרם הבינלאומי של הקהילה הבינלאומית שדרשה, ועודה דורשת, הכרה בישראל כתנאי להכרה בחמאס ובשלטונו.

וכך, עם ההבנה הזאת, בחודש מאי 2007 העביר חאלד משעל הצעה באמצעות איש קשר זר לראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שנועדה לראש הממשלה, אהוד אולמרט.

הדיאלוג בין ישראל לחמאס - בין משעל, אולמרט ודיסקין נמשך כחצי שנה, ואלה עיקרי הדברים כפי שפרסמתי בספרי:

כותרת המסמך (נון פייפר), שהועבר לראש הממשלה אולמרט, הייתה דו קיום בשלום (peaceful coexistence).

חמאס מציע דיאלוג דו-קומתי כדלהלן :

1. דיון בחבילת מהלכים. הפסקת אש וצעדי יצוב בעזה, אשר יענו על תחומי הדאגה העיקריים של שני הצדדים וישמשו לבניית אמון למהלכים ארוכי טווח.

2. החלטה להיכנס לדיאלוג נרחב, שיקודם באמצעות צד שלישי, באשר לחזון ארוך טווח של דו קיום בשלום.

בהמשך המסמך בן ששת העמודים הוצגה האסטרטגיה של חמאס, שעיקריה:

"החזון של חמאס, ומכאן סדר היום של דיאלוג זה, כולל מסגרת לדו-קיום למשך 25 שנה, המאופיינת באי-אלימות, ומחויבות שהתהליך יוביל להקמת מדינה פלסטינית באמצעות מו"מ המבוסס על גבולות 67'.

"מוסכם על דחיית הנושאים הקשים ביותר לעתיד, בכלל זה פליטים והסדר סופי בירושלים, אך מתוך ציפייה כי עד אז ייהנו הפלסטינים ממעמד בשכונות מסוימות בירושלים''.

והמסמך מסתיים בהצעה המפתיעה :

" חמאס מוכן להחלטות הקשות הנגזרות מכך, בתנאי שישראל מוכנה לכך אף היא" .

ההצעות של משעל נדחו ע"י ראש הממשלה אהוד אולמרט.

ראוי לציין כי אהוד אולמרט הכחיש את הדברים שפורסמו, וגם עזת רישק, הממונה על יחסי החוץ של חמאס, פרסם בדף הפייסבוק שלו הכחשה לדברים, אך כל הפרטים שחשפתי בספרי מגובים ומתועדים.

שש שנים אחר כך ממשיך משעל לפזר הצהרות סותרות, שעשויות להיות מובנות רק על הרצף שבין חלום למציאות.

ועל רקע הדברים האלה ראוי לשים לב לעוד מהלך חשוב.

העיתון "אל קודס אל ערבי" פרסם השבוע דיווח, שנסמך על מקורות פלסטיניים, כי קטאר, ירדן ומדינות ערביות נוספות עומדות מאחורי מהלך, שעתיד להוביל את משעל לתפקיד ראש אש"ף שבו יחליף את אבו מאזן בתפקיד. כזכור, אש"ף חתם על הסכם שלום עם ישראל ומתוקף התפקיד שמשעל חושק בו, חובה עליו להכיר בהסכם אוסלו שעליו חתם יאסר ערפאת.

לפני חודש פרסמתי מאמר באל מוניטור, שבו הערכתי כי משעל חותר לתפקיד מורחב יותר מאשר ראש הלשכה המדינית של חמאס, וכי הוא כבר קיבל החלטה לפעול למען הסדר מדיני שיאפשר לחמאס להתמסד ולזכות להכרה בינלאומית כארגון.

עכשיו השאלה הגדולה היא כיצד תנהג ישראל - האם ממשלת נתניהו החדשה תעשה שוב את הטעות שעשו כל ממשלות ישראל ותנסה לדחוק את חמאס שוב לפינה?

משעל, מצידו, צריך להבין כי אם הוא מעוניין להוציא את חמאס מבידוד, אם הוא באמת מעוניין בהסדר מדיני עם ישראל, עליו להפסיק את נאומי השטנה/הפחדה שלו. כמעט בלתי אפשרי לקיים דיון ציבורי בישראל בשאלת הפיוס עם החמאס, כשבאותה עת מהדהדות מעזה קריאותיו של משעל להשמדתה של המדינה. זה פשוט לא יילך.

הגיע הזמן שגם משעל, גם חמאס וגם ישראל יתבגרו ויבינו שהגיע הזמן לחשוב בהיגיון.

איך אמר נתניהו בנאומו באו"ם? "לדבר דוגרי". אז קדימה.