כאב הראש של נתניהו: "ברית הפלדה" לפיד-לבנט

אריאל שרון תרם רבות לבניית תדמיתו של בנימין נתניהו כפוליטיקאי הלחיץ ביותר במערכת הפוליטית. במשך שנים הוא נהג לכנותו פאניקיסט, תוך שהוא נעזר בתיאורים פלסטיים ממש על הזיעה הזולגת מפניו בכל פעם שהוא נקלע למצבים מורכבים ולחוצים. "אל תגעו בביבי, הוא כבר יהרוס לעצמו", נהג שרון ללגלג על יריבו בליכוד, ובלא מעט פעמים גם צדק.

במשך שנים רדפו הסיפורים הללו את נתניהו, עד שהתפוגגו להם, אולי משום ששרון ואנשיו יצאו כבר מהתמונה, ולא היו שם כדי להזין אותם. אלא שבימים האחרונים הצמד יאיר לפיד - נפתלי בנט מעביר את נתניהו טקס השפלה נוסח שרון, כחלק ממהלך מתוכנן שנועד להלחיץ את נתניהו, להפר את הברית עם החרדים ולהכניס את שניהם לקואליציה. זוהי טקטיקה של מו"מ קואליציוני המתבססת על הערכה שנתניהו יאמין שהברית ביניהם בלתי ניתנת לשבירה.

גם לאחר שנתניהו זרק על שולחן הפוקר את הקלף הראשון, וסגר עם ציפי לבני על כניסה לממשלה מתוך הנחה שהברית תישבר, לפיד ובנט לא מצמצו. נתניהו גילה שהקשר ביניהם רק התהדק עוד יותר.

לפיד ובנט משחקים על כל הקופה, אבל כך גם נתניהו, שבינתיים אינו מראה סימני שבירה. הוא מנסה בכל דרך ובכל מחיר כמעט לצרף את מפלגת העבודה, ולהותיר אותם בזחיחותם באופוזיציה.

מי ימצמץ ראשון? זאת שאלת מיליון הדולר שמרתקת כעת את המערכת הפוליטית.

בנט ולפיד מוקפים באנשים שמכירים מקרוב את מנגנון ההפעלה של נתניהו בתוך סיטואציות שמאיימות עליו. בנט עצמו היה ראש מטהו כשנתניהו כיהן כיו"ר האופוזיציה. כך גם ח"כ אילת שקד מהבית היהודי, ששימשה כראש לשכתו באותן שנים.

בנוסף אליה פועלים לצד בנט גם אייל גבאי, שכיהן עד לפני כשנה כמנכ"ל משרד ראש הממשלה תחת נתניהו, וכעת מנהל עבור בנט את המו"מ הקואליציוני, ושלום שלמה, ששימש בעבר כיועץ הפוליטי הבכיר של נתניהו. החבורה הזאת בטוחה שנתניהו יילחץ, וישבר ראשון – כיוון שיאמין שהוא עומד לאבד את ראשות הממשלה. הארבעה כבר ראו מקרוב כיצד - גם במצבים פחות מלחיצים - משתלטות הפראנויות על הליך קבלת ההחלטות אצל נתניהו.

מן העבר השני, אצל יאיר לפיד, מאמין גם אורי שני שנתניהו יילחץ. שני, בעבר ראש לשכתו של אריאל שרון, וכעת מנהל המו"מ הקואלציוני מטעם לפיד, יכול לכתוב ספרים עבי כרס על כל הספינים שיצאו מלשכת שרון וגרמו לנתניהו להזיע.

לפיד ובנט אינם מעוניינים בבחירות. הם רוצים להיכנס לממשלת נתניהו, והיו כבר עושים זאת, אילולא נתניהו עצמו גרם להם להתאחד נגדו בברית חזקה, "ברית הפלדה" בלשון אנשיהם. נתניהו, מצידו, לא היה עירני מספיק כדי להבין את פוטנציאל הנזק הטמון בצמד הצעיר והחדש של הפוליטיקה: הוא יכול היה לסגור עם בנט עוד במהלך הבחירות, או לפחות לקרב אותו אליו מיד אחריהן, כשלבנט היו כבר 12 מנדטים ביד.

במקום זאת, נתניהו זלזל בראש מטהו לשעבר, השפיל אותו, ופעל מתוך נקמנות אישית שניזונה לא מעט מהסכסוך עם משפחתו.

לבנט לא נותרו הרבה ברירות, וכך הוא נפל כפרי בשל לידיו של לפיד. מהר מאוד הוא גילה שיש להם כימייה מצוינת ואפילו אג'נדה משותפת: קידום השוויון בנטל, דאגה למעמד הביניים והכי חשוב: שניהם לא רוצים את החרדים בממשלה.

מאז הבחירות, רמת התיאום בין בנט ללפיד עולה מיום ליום, ובהתאם מתחזקת אסטרטגיית הלחץ על נתניהו, שאמורה בסופו של דבר להביא אותו לנטוש את החרדים ולהעדיף אותם.

הכותרות הראשיות של עיתוני יום חמישי, בהן מצוטט בנט שהברית עם לפיד היא "פלדה" וכי הוא יעדיף ללכת לבחירות ולא להיכנס בלעדיו, הן רק דוגמא למידת התיאום בין הכוכב העולה ממפלגת המרכז-שמאל לכוכב העולה ממפלגת הימין - עד לפרט האחרון.