המעצרים המנהליים הפרו את הסדר

רק אחרי מותו של האסיר הפלסטיני, ערפאת ג'ראדאת, ההפגנות האלימות שפרצו בעקבותיו, והחשש כי זהו הניצוץ שיצית אינתיפאדה שלישית, נזכרה התקשורת הישראלית להתייחס בהרחבה לבעיית האסירים שובתי הרעב בבתי הכלא הישראלים. מעט מאוד אנשים בישראל, ביניהם אף בכירים במערכת המדינית והביטחונית, היו מודעים למידת החשיבות שמייחסים הפלסטינים לסוגייה זאת. עד כמה היא מהווה, מבחינתם, עקב אכילס של כל הסדר מדיני. כך היה - וכך יהיה תמיד.

התסכול העמוק החל להצטבר מיד לאחר הסכמי אוסלו, כאשר ברחוב הפלסטיני היו משוכנעים שלאחר חתימת הסכם שלום ישוחררו מבתי הכלא כל האסירים, שמבחינתם הם שבויי מלחמה. רק כדי לסבר את האוזן, עד למועד החתימה על ההסכם בבית הלבן, ב-13 בספטמבר 1993, לא היה כמעט צעיר פלסטיני בשטחים מעל גיל 8, בגדה ובעזה, שלא חווה, לזמן כלשהו, מעצר או מאסר בבית כלא ישראלי. הימים היו ימי אינתיפאדה, וכל צעיר פלסטיני ראה בגיוס לשורותיה מחויבות אישית-לאומית. זאת בעיקר על רקע האווירה ששררה אז, שבה הימנעות מכך הייתה מחשידה אותו בעיני הסביבה כמשת"פ (משתף פעולה).

אחרי החתימה על הסכם אוסלו, כאמור, ניעורה התקווה שישובו האסירים כולם לביתם, ודף חדש ייפתח בין העמים. זה כמובן לא קרה. ישראל שיחררה אמנם אלפי אסירים שהתחייבו לחתום על הצהרה שלא ישובו לעסוק בטרור, אבל אלפים אחרים – כאלה שלא השתייכו לאש"ף, או שהיו שפוטים לתקופות מאסר ארוכות - נותרו בכלא.

הישראלים רואים בפלסטינים הכלואים בישראל "טרוריסטים". מנגד, הפלסטינים ללא יוצא מן הכלל רואים בהם לוחמי חופש, ובמאבקם קרב לאומי מזוין נגד הכיבוש. בין שלל הטעויות הרבות של הסכם אוסלו, שהפכו את מימושו למשימה כמעט בלתי אפשרית, סוגיית האסירים הפלסטינים הייתה, ללא ספק, אחד הפרמטרים המרכזיים שגרמו לפלסטינים להתאכזב "מפירות השלום" , להתייאש מההסכם ולא להאמין בעידן החדש שהבטיחו המנהיגים על כר הדשא בבית הלבן.

האיש שייסד את התארגנויות האסירים בבתי הכלא בישראל הוא אבו עלי שאהין, איש פת"ח. שאהין הגיע לשטחים, יחד עם יאסר ערפאת, ביולי 1967 כדי לארגן את חוליות הפת"ח בגדה ובעזה להיערך למאבק המזוין שתכננן הפת"ח בשטחים לאחר כיבושם. הוא נעצר בספטמבר, חודשיים לאחר כניסתו, על כביש ירושלים ת"א, בדרכו מחברון לרצועת עזה, נשפט ל-16 שנות מאסר, ולמעשה הפך לאסיר הפלסטיני הראשון שנשפט לתקופת מאסר ארוכה.

בראיון שקיימתי איתו בעבר הוא סיפר: "הסתכלתי סביבי וראיתי את האסירים הפלסטינים שהיו כלואים איתי בהאנגרים ענקיים. תהיתי, 'עם אלה ננצח? הרי כולם אנאלפבתים, בורים ועמי ארצות'. החלטתי להתחיל לארגן אותם לקראת המחר".

אבו עלי שאהין ייסד את כיתות האסירים ללימוד השפה עברית, וזאת בכדי לנכס לעצמם את הנשק החזק מכל: "הכר את האויב". הוא גם החל לארגן את האסירים לגוף מאוחד בעל הנהגה נבחרת בתוך כותלי בית הכלא. מאז הוא נחשב לאבי אבות האסירים הפלסטינים. הוא גם האיש שהחל את שביתות הרעב של האסירים כדי לשפר את תנאיהם.

יש לדעת כי בכל בית כלא ישראלי, באגף הביטחוניים, יש לכל ארגון - פת"ח, חמאס וג'יהאד אסלאמי - הנהגת אסירים הנבחרת בבחירות דמוקרטיות, מדי חצי שנה או יותר, אשר נציגיהם אמורים לטפל בענייניהם של האסירים. מעניין לציין כי הנהלת בית הכלא מכירה במעמדם של אותם הנבחרים. מנהלי הכלא מקיימים עימם דיאלוג שוטף, יומיומי, שבו כל צד מנסה להגדיר מחדש את גבולות המרחב שלו. מנהיג האסירים שואף, מן הסתם, לספק את הסחורה מבחינת האסירים שבחרו בו לתפקיד – ואגב כך לחזק את מעמדו, ואילו הנהלת בית הכלא רוצה דבר אחד: שקט.

כך זה עובד. כך זה עבד. כך כולם רוצים שזה יעבוד. רוב האסירים הפלסטינים שנשפטו בבית משפט ישראלי לתקופות מאסר נכנסו לשגרת הכלא, תפסו את מקומם בהירארכיה שנבנתה בין החומות מאז ימיו של אבו עלי שאהין, וקיוו שביום מן הימים יושג הסדר מדיני שיביא לשחרורם – או לפחות עסקה כלשהי לחילופי שבויים.

מילות המפתח, אם כן, הם שגרה ואיזון, ודברים אלה אכן הושגו. אך לפני כמה שנים הופר הסדר, והתסיסה בבתי הכלא הפכה לעניין כמעט יומיומי. מה בעצם קרה? התשובה לכך אחת היא: משבר האסירים המנהליים. במרץ 2007 עבר תיקון לחוק המעצרים המנהליים שקובע:

"היה ולמפקד כוחות צה"ל באזור, או למפקד צבאי יסוד סביר להניח שטעמי בטחון האזור או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים." אבל ניתן להאריך את התקופה לעוד שישה חודשים ולעוד, כאמור ע"פ פי שיקול דעתו של המפקד".

רק לאחר שביתת הרעב של חאדר עדנאן לפני כשנה, פחת מספרם של העצירים הביטחוניים מ-300 ואף יותר לכדי 170. עתה, כאשר השטח רוגש ושוב מתחילים להיערך לאינתיפאדה שלישית, צריכים צה"ל והמערכת הביטחונית לבחור בין שתי גישות: על-פי האחת, מעצרים מנהליים של פעילים שסומנו ע"י השב"כ כ"גורמי התססה" הם חיוניים, ומעצרם רק ירגיע את השטח וירחיק את איום האינתיפאדה. הגישה השנייה היא ששימוש נרחב במעצרים מנהליים יבעיר עוד יותר את השטח הלוהט ממילא.

אם נסתמך על "החשיבה הביטחונית הישראלית" לאורך שנים, סביר להניח שהאופציה הראשונה היא זו שתיבחר כדרך פעולה. אבל אם מישהו ינסה ללמוד מהניסיון - לחזור לנקודה שבה הכול החל לתסוס ולהבין כיצד שביתת רעב אחת עלולה להיות קריטית והרת אסון - כדאי שיבחן ברצינות את הגישה השנייה. סביר מאוד להניח שהמסקנה תהייה שמעצר מנהלי אולי הכרחי במצב מלחמה, אבל יש להשתמש בו רק כשבאמת מדובר במקרה שמוגדר כ"פצצה מתקתקת" (סיכול פיגוע וכו').

יד קלה מדי על הדק המעצרים המנהליים – וחבית חומר הנפץ, כפי שנהוג לתאר את המצב בשטחים, תתפוצץ מעצמה.