ברירת נתניהו: בן גוריון או שמיר

אז למי בנימין נתניהו יטלפן ראשון מייד אחרי שייוודעו תוצאות הבחירות? כנראה שלאף אחד. ראשי ממשלה שנבחרים מחדש לא מוציאים שיחות טלפון אלא מקבלים אותן. אולי מוטב יהיה לנתניהו, בהנחה הסבירה שייבחר מחדש, שימתין קלות בטרם יתפנה לטלפונים ולשאר הסחות דעת, ויקדיש כמה דקות לעצמו ולמחשבותיו.

יו”ר הכנסת, רובי ריבלין, העריך בראיון שהעניק, כי לאחר שתי קדנציות בתפקיד הרם מכל, במהלכן לא זכור מהלך מטלטל כלשהו, נתניהו יבקש להטביע חותם היסטורי במהלך הקדנציה השלישית. אחרי הכל - אם עכשיו הוא לא יעשה היסטוריה, זה כבר לא יקרה לעולם. והרגע הנכון בעבורו לעשות זאת יהיה מיד עם תום הבחירות, בטרם יתחיל במלאכת הרכבת קואליציה. השלב הראשון הוא הגדרת המטרות.

בקדנציה החולפת הוא רצה לחדש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות אבל נסוג בלחץ השותפות בקואליציה. נטה להתנצל בפני טורקיה על אירועי המרמרה, אבל חזר בו בגלל השותפות בקואליציה. פעם אחר פעם פזל בחשש לעבר "השותפות הטבעיות” בכל צומת דרכים דרמטי שאליו נקלע. הפעם, מוטב שקודם כל ישאל עצמו מה הוא רוצה להשיג בקדנציה, ורק אז יתחיל להרכיב קואליציה שתאפשר לו לעשות זאת.

רק אחר כך הוא יוכל להתפנות לשיחות הטלפון. אני יכול לחשוב על שלושה אנשים שיהיו זמינים עבורו, ויוכלו לסייע לו בניסוח סדרי עדיפויות.

הראשון הוא נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, האיש שנתניהו התעלם מרוב עצותיו בשנה החולפת. בראשית השנה שעברה הזהיר פישר מפני הרחבת החוב הלאומי. הוא התנגד להגדלת יעד הגירעון, והממשלה הגדילה. הוא התחנן להעברת תקציב מדינה חדש, אבל במקום זאת נתניהו הקדים את הבחירות. בשיחתו עם פישר יוכל לדבר על הדרכים לצמצום הגירעון אבל גם על נושאים אחרים. האם לדבוק במדיניות התקציב הדו-שנתי, שאמנם עושה את החיים בכנסת הרבה יותר קלים אבל מקשה על התמודדות עם מצבים משתנים בכלכלה? איזו מדיניות תעודד משקיעים זרים לשים כסף על המשק הישראלי, ומה נחוץ בכדי להכניס אוכלוסיות חדשות למעגל העבודה?

כשתסתיים השיחה עם פרופ’ פישר כדאי לנתניהו להרים טלפון לפרופ’ דן בן דוד, מנכ"ל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. בן דוד הוא האיש ששיחה איתו יכולה להפחיד הרבה יותר ממאה נאומים של אחמדינג’אד ונסראללה יחד. במחקריו ובהרצאותיו הוא ממחיש כיצד מדיניותן של ממשלות ישראל במשך השנים מסכנות את קיומה של המדינה. הוא נעזר במספר תרשימים וגרפים פשוטים להבנה הממחישים כיצד בתוך שנים ספורות לא ניתן יהיה עוד לקיים מבחינה כלכלית את המדינה במתכונת הנוכחית: שדרה יצרנית שהולכת ומצטמצמת בעלת אחוזי ילודה נמוכים, מול ציבור לא יצרני הולך ומתרחב. אולי מוטב שבשיחה הזו ישתמש בן-דוד במשל שנתניהו, מן הסתם, מכיר היטב: על האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן (והחרדי לצורך העניין). יותר מהשאלה האם על האיש השמן לעלות על מדים ולהתגייס לצבא, חשובה האפשרות שהוא פשוט יעשה דיאטה, וייצא לפרנס את משפחתו רגע לפני ש"העסק קורס".

אחרי שתי השיחות האלה, על ראש הממשלה לנשום נשימה ארוכה ולעשות את שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית הבלתי נמנעת: לדוד בוושינגטון.

מרוב דיווחים על מתיחות ועוינות ביחסים, כמעט ונשכחה העובדה שבמרבית שנותיו בתפקיד נמנע אובמה מלהפעיל לחץ על נתניהו. למעשה, רק בשנתו הראשונה כנשיא הנחית את גזירותיו. באותה שנה נשא את נאום קהיר שנתפס בישראל כהפניית עורף, גרר את נתניהו לנאום שתי המדינות באוניברסיטת בר-אילן, וכפה עליו הקפאת בנייה בהתנחלויות. אחר-כך התפנה לבחירות אמצע הקדנציה, ובהמשך ראשו היה נתון לבחירתו המחודשת.

עכשיו עומד לרשות נשיא ארה"ב כל הזמן שבעולם להפעיל לחץ על ירושלים. לכן, מוטב שנתניהו יעשה את מה שלא נעשה בתחילת הכהונה הקודמת (וספק אם לא מאוחר לעשותו כעת); שיחת תיאום ציפיות כנה ואמיתית, שעשויה לאתחל מחדש את היחסים ואולי גם להשפיע על מהלך הקדנציה.

מבין שנים-עשר ראשי הממשלה שכיהנו בישראל, נתניהו מדורג כבר עתה במקום השני מבחינת האורך המצטבר של תקופות הכהונה שלו. לפני חודשיים עקף בדירוג את יצחק שמיר. רק דוד בן גוריון מקדים אותו עם 13 שנים כראש ממשלה. תחשבו על זה: בין שמיר לבן-גוריון. האחד סמל לקיפאון והתבצרות, השני פורץ דרך שלא חושש לקבל החלטות מהפכניות.

אם בכהונתו השלישית הוא לא יהיה קצת יותר בן-גוריון, הוא ייחרט לעד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כיצחק שמיר של המאה ה-21.