ארה"ב ממנפת את ציר איראן-עיראק-סוריה נגד המדינה האיסלאמית

p
המחבר
בקצרה
היערכות חדשה מספקת הזדמנות לפריצת דרך במלחמה נגד ארגונים קיצוניים; זו לא מחלה, אלא משב רוח חדש בעולם הערבי.

בשבוע שעבר, ציטטנו בטור הזה מדבריו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בנאומו בפני מועצת הביטחון של האו"ם ב-19 בספטמבר. לדבריו, לאיראן יש תפקיד בקואליציה נגד המדינה האיסלאמית (דאע"ש): "ממשל אובמה פסל אמנם ברית עם המשטר הסורי, אבל איראן עשויה להוות גשר לדמשק בתוך הקואליציה הבינלאומית שמתגבשת נגד דאע"ש, וכתוצאה מכך גם לקראת חילופי משטר בסוריה".

על פי בכירים איראניים שנותרו בעילום שם, וגם מקורות בממשל האמריקאי שצוטטו השבוע ברויטרס, ארצות הברית עדכנה את איראן מראש על התקיפות האוויריות נגד כוחות דאע"ש בסוריה, ואף הבטיחה לטהרן שלא תפגע במכוון בעמדות של המשטר הסורי.

עיראק היא גשר נוסף בדרך לסוריה ולאיראן, כך על פי בלוג מדיניות החוץ The Cable, וכן על פי דיווחים בוול סטריט ג'ורנל. היועץ העיראקי לביטחון לאומי, פאלח אל-פאייד, נסע לסוריה ב-16 בספטמבר כדי לדווח לנשיא הסורי בשאר אל-אסד על "הצעדים האחרונים שננקטו בנושא זה, וכדי לדון בצעדים הבאים ובאמצעים האפשריים להבטחת ההצלחה במאמצים אלה ולמיגור ארגוני הטרור מכל הסוגים".

סגן הרמטכ"ל האיראני, הגנרל מסעוד ג'זיארי, אמר אמנם שלצוות האיראני לשיחות הגרעין באו"ם אין סמכות לדון במערכה נגד דאע"ש, אבל אראש קראמי חשף בדיווחו סוד גלוי: שפקידי הממשל האמריקאי והאיראני משוחחים בדיוק על הנושא הזה בשולי שיחות הגרעין.

בנאומו בעצרת האו"ם, נשיא איראן חסן רוחאני אף פתח פתח נרחב יותר לשיתוף פעולה נגד דאע"ש, ברגע שעסקה בנושא הגרעין תגיע לכלל סיכום, כפי שדיווחו ברברה סלבין ולורה רוזן.

צבאות ארה"ב ואיראן אינם יכולים לחבור רשמית בסוריה, במיוחד בהתחשב בכך ששיחות הגרעין אינן מתקדמות. איראן היתה במשך שנים יריבה ואויבת, לא בת ברית, ועל פי הדיילי ביסט היא עדיין תומכת בטרור ומעניקה לו מקלט.

ובכל זאת, כדאי לשים לב למגמה הזו של היווצרות מהוססת, של מה שנראה אולי כמו קואליציה אזורית אמיתית למלחמה בטרור; אם תנוהל בזהירות, נדמה שיש לה פוטנציאל להתרחב לתחום הביטחון האזורי.

בטור הזה שיערנו עוד בינואר השנה כי “הפעימה השנייה” של תהליך ז'נבה 2 תיאלץ להתמודד עם איומי הטרור באזור, ואף להעניק לאיראן תפקיד מהותי.

הציר הזה של איראן-עיראק-סוריה משלים מהבחינה העדתית את התמיכה שמקבלת ארה"ב בתקיפותיה האוויריות, בעיקר ממדינות ערב הסוניות.

בעקבות פגישתו ב-21 בספטמבר עם שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל, דיבר שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף על "הדף הראשון בפרק חדש" ביחסי איראן-סעודיה, שמשפיעים בתורם על רבים מהסכסוכים המטרידים ביותר באזור.

איראן מצטרפת למלחמה נגד דאע"ש מסיבותיה שלה, לא כדי לשאת חן בעינייה של ארה"ב. מאמציה כבר זכו לשבחים מפיו של מסעוד ברזאני, נשיא הממשלה האיזורית של כורדיסטאן בעיראק, שקיים עם זריף מסיבת עיתונאים ב-27 באוגוסט, ואמר בה: "איראן הייתה המדינה הראשונה שסיפקה לנו כלי נשק ותחמושת" כדי להתייצב מול כוחות דאע"ש בדרכם לארביל.

זריף הכחיש אמנם שאיראן סיפקה כוחות סיוע קרקעיים לעיראק, אבל הגנרל אמיר עלי חג'יזאדה, מפקד כוחות האוויר במשמרות המהפכה של איראן (IRGC), אמר בשבוע האחרון שכוחותיו היו מעורבים ישירות בהגנה על ארביל, כך על פי דיווחים של סוכנות הידיעות אי-פי.

לאיראן היה תפקיד מועיל בחילופי ראשות הממשלה בעיראק ללא זעזועים, כשנורי אל-מאלכי פינה את מקומו לחיידר אל-עבאדי; כמו כן, תרמה איראן גם לחילופי הנשיאות באפגניסטאן, כשבמקום הנשיא חאמיד כרזאי נכנס לתפקידו אשרף ראני. נראה ששיתוף פעולה מסוג זה באפגניסטאן דחוף עוד יותר מתמיד, בהתחשב בזינוק שחל לאחרונה באלימות הטליבאן במדינה.

קיימות גם השקפות חלופיות בשאלת תפקידה של איראן במלחמה בדאע"ש. מבחינתם של כמה משקיפים, המחשבה על שיתוף פעולה עם איראן מבהילה עד כדי כך שחלקם הציעו לתת יד חופשית לג'בהת אל-נוסרה, הארגון המסונף לאל-קאעידה בסוריה ושחבר לכמה ארגוני מורדים "מתונים" כביכול - הן כדי לפעול למען המטרה הגדולה יותר של הפלת משטרו של אסד והן כדי להבטיח שאיראן לא תצא בסוריה כשידה על העליונה.

אבל הנה כמה עובדות מהירות שכדאי להביא בחשבון: היה זה ארגון אל-קאעידה - לא אסד ולא איראן – שביצע את מתקפות הטרור נגד ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001; ועד לפני שנה, ג'בהת אל-נוסרה פעל בשיתוף פעולה מלא עם דאע"ש. הקרע בין שני הארגונים, שנחשבים בארצות הברית ובאו"ם כארגוני טרור, הוא תוצאה של מאבקי כוח, לא של חרטה או של שינוי כלשהו בשנאה כלפי ארה"ב או בשאיפה לאכוף את חוקי השריעה בכל האזורים שבשליטתם.

אם יש ארגוני אופוזיציה בתמיכה אמריקאית שמשתפים פעולה עם ג'בהת אל-נוסרה וקוראים לנהוג בארגון ביד רכה, אולי כדאי שארה"ב תשקול מחדש את המימון שהיא מעניקה לאותן קבוצות "מתונות". בטור הזה הזהרנו עוד בדצמבר 2013 כי עלייתה של החזית האיסלאמית בקרב כוחות האופוזיציה עלולה להוות "אסון של ממש לאופוזיציה בסוריה ולעתידה של המדינה", והנה היום מנסים ארגונים באופוזיציה הסורית לשלב כוחות עם ארגון המסונף לאל-קאעידה.

זה אמור להיות תמרור אזהרה ענק ומהבהב, באשר לסכנות הטמונות במשחקים של אופוזיציה פוליטית, זו ששולט בה בעיקר הלך הרוח הג'יהאדיסטי והאנטי-מערבי, לא הדמוקרטי והפרו-אמריקאי.

הפעולות שנקטה איראן נגד דאע"ש עד היום עומדות בניגוד למה שעשתה - או לא עשתה - טורקיה עד עכשיו במאבק נגד ארגון הטרור. שחרורם לפני שבוע של 46 האזרחים הטורקיים שהוחזקו בידי כוחות דאע"ש בעיראק עשוי להצביע על שינוי בגישה הטורקית. מוסטפא אקיול מנתח נתוני סקר המצביעים על כך שהג'יהאד הוא "מגמה שולית מאוד" בחברה הטורקית.

סמיח אידיז כותב שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן יצטרך להתגבר על כמה חריגות מדאיגות שניכרו עד היום במדיניות של טורקיה נגד ארגונים קיצוניים, ולהצטרף למאבק נגד דאע"ש:

"לא ברור גם כיצד יגיבו שורשיה האיסלאמיים של מפלגת הפיתוח והצדק על השתתפות פעילה של טורקיה במלחמה נגד דאע"ש ושאר ארגונים איסלאמיים, קיצוניים ככל שיהיו. ועם זאת, ההתפתחויות האחרונות הוכיחו שלטורקיה לבדה כבר לא נודעת באזור אותה השפעה שהייתה לה לדעתה בעבר, ושאין לה כמעט ברירה אלא לחזור למסלול הרב-צדדי. במילים אחרות, אין לה ברירה אלא לשתף פעולה עם בנות ברית אזוריות וגלובליות, ולהתמודד עם מצבים שעלולים לסכן את ביטחונה הלאומי".

הנטייה הזו לאמץ אסטרטגיה אזורית למלחמה בטרור נמצאת בחיתוליה ושברירית מאוד, אבל אם תנוהל כהלכה, יש לה בהחלט פוטנציאל - בבוא העת - לחולל פריצת דרך בפוליטיקה האזורית, במיוחד אם תלווה בשינוי במדיניות הטורקית.

השמרנים באיראן אמנם מחשקים פוליטית את רוחאני, אך ממשלתו כבר יצאה ביוזמה משלה למלחמה בארגונים הקיצוניים באזור, ומאותתת בבירור שהיא מוכנה לעשות אף יותר מזה. כפי שכתב השבוע פריד זקריה: "כשריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר החליטו בשנות ה-70 שאיראן תהיה אחד מאותם 'שוטרים אזוריים' של ארצות הברית, הם עשו זאת מתוך הכרה בחשיבותה הגיאו-אסטרטגית של איראן, ולא רק בשל תמיכתם בשאה".

אם איראן אכן תהפוך עם הזמן מאויבת לבת ברית, החל מעת ההגעה להסכם גרעין ושיתוף פעולה במלחמה הטרור, זה עשוי לפתוח פתח לטיפול ברבות מהבעיות המטרידות ביותר באזור, כולל שאלת תפקידו של חיזבאללה. וכפי שנכתב בטור הזה בפברואר: "דיון עם איראן בנושא הסורי הוא פתח לדיון נרחב יותר על חיזבאללה - הארגון שבגללו תויגה איראן בידי ארה"ב כמדינה שנותנת חסות לטרור". זה הדיון שצריך לקיים בתקופת מעבר שכזו. בהתחשב בכברת הדרך שנרשמה כבר בשיח שבין ארצות הברית לאיראן, אין לשלול את הפוטנציאל למימושה של מגמה שכזאת.

משב הרוח החדש בעולם הערבי

הנטייה לכיוון קואליציה אזורית אפשרית שתפעל נגד דאע"ש - בהנהגת ארצות הברית - עשויה להיות תחילת סופו של הכוח הקיצוני הזה, שעל פי הערכות עדכניות של ממשלת ארה"ב מונה היום בין 20,000 ל-31,500 לוחמים.

את האיום מצדם של קיצוניים איסלאמיסטים לא ניתן יהיה למגר לעולם לחלוטין, אך נדמה שמשב רוח חדש נושב בקרב עמי העולם הערבי - דרישה לפוליטיקה אחרת, לשקיפות ולאחריות מצד המנהיגים. המגמה הזו לפתרון סכסוכים ולממשל תקין במזרח התיכון עדיין שברירית ומהוססת מאוד, אבל אם תינתן לה הזדמנות היא עשויה להכות שורש.

תסתכלו על מה שקורה בלבנון. מעל עשרים שנה אחרי מלחמת אזרחים עדתית ועקובה מדם, לבנון של היום היא פסיפס ססגוני של עמים ותרבויות. המנהיגים והקבוצות שנלחמו זה בזה עשרות שנים, חיים היום בדו-קיום - לעתים קצת מתוח, ובכל זאת דו-קיום שסובב סביב קונצנזוס של שמירה על השקט. זה שברירי, אין ספק, אבל קיים. באוניברסיטאות של לבנון שומרים על המוניטין, ומשמשים אבן שואבת למוחות המבריקים ביותר במדינה ובאזור כולו.

למרות המגמות הטריות אך מלאות התקווה, נותרה עדיין לגבי האזור אותה גישה שתולה את כל בעיותיו של העולם הערבי במה שמכונה "תחלואי החברה", רמז לכך שהתרבות הערבית נוטה [לפי גישה זו] לשבטיות, לשחיתות ולאלימות דתית, כאילו שכל התופעות הללו אינן קיימות גם בחברות ובתרבויות אחרות. המאמרים שנכתבים בנושא זה נשמעים משכנעים, במיוחד כשכותבים אותם תושבי האזור, שעושים שימוש נרחב ב"היסטוריה" ובמטפורה.

אבל גישה היסטורית, אנליטית באמת ומועילה הרבה יותר למשבר הקיים באזור הערבי, היא כזו שתכלול בתוכה הערכה לגבי השפעות הקולוניאליזם והפוסט-קולוניאליזם על החברה הערבית; שתביא בחשבון את השפעת הנפט על היחסים הבינלאומיים באזור; שתתייחס להשלכות של כלכלה עשירה התומכת באזרחיה כמו מדינות המפרץ; שתבחן את תפקידן של מעצמות לא-ערביות מבחוץ, בהן ארה"ב, רוסיה, מדינות אירופה, ישראל, איראן וטורקיה, על הפוליטיקה האזורית; שתנתח באמת כיצד השפיעו הקמתן של מדינת ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית; שתבדוק כיצד השפיעה המסורת הווהאביה על ארגוני הג'יהאד של ימינו; שתעקוב אחר תפקידם של מדינות, של מוסדות ושל אנשים פרטיים בתוך האזור ומחוצה לו, אלה אשר תרמו לצמיחתם ולשגשוגם של תנועות הג'יהאד הללו; ושתחזה את המגמות הכלכליות והדמוגרפיות שעשויות לעצב את העולם הערבי בעשרות השנים הקרובות.

התרבות הערבית איננה "חולה"; תושביה נמצאים בעיצומו של מאבק על הזהות ועל הדמוקרטיה, מאבק שבו לכוחות הקיצוניים יש משאבים רבים והשפעה אדירה. תושבי הלבנט אוהבים את תרבותם, את עריהם ואת אדמתם, ויש להם במה להתגאות. אין שום סיבה להאמין שתושבי הלבנט הערביים לא ימצאו שוב את מקומם בעולם, כפי שקרה בלבנון, בסיועם של הקהילה הבינלאומית ושל אזור המוכן ומוזמן לשים קץ לכל אותן קבוצות שוליים שניזונות ממחלוקת, ולא מאחדות.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: syria, massoud barzani, islamic state, iraq, iran, hassan rouhani
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept