הטענה שלפיה רק ממשלה גדולה מסוגלת לקבל החלטות גדולות, מתנפצת פעם אחר פעם אל חוף המציאות. המהלכים הגדולים באמת בישראל נעשו על ידי ממשלות צרות ואף על ידי ממשלות מיעוט, ואילו כמה מהלכים חשובים נבלמו על ידי ממשלות גדולות, שבהן התחרו שתי מפלגות גדולות על יוקרה. אני משוכנע כי לו הוצע "הסכם לונדון" בין המלך חוסיין לשמעון פרס מאביב 1987 במסגרת ממשלה צרה (של הימין או של השמאל), היא לא הייתה ממהרת לזרוק לפח את האפשרות לבדוק אם ניתן לקבוע גבול מזרחי אל מול גורם ירדני-פלסטיני אחראי. העובדה שיצחק שמיר היה ראש הממשלה ושמעון פרס היה שר החוץ גרמה אז לשרי הליכוד בקבינט שלא לתמוך במהלך הזה. אחד מהם אישר בשיחה עם אל-מוניטור כי הליכוד לא היה מעלה על דעתו להיות חלק משום יוזמה מדינית של פרס לשלום.
לעומת זאת, אני מתקשה להאמין שממשלת אחדות לאומית בראשות שמיר הייתה מסכימה להשתתף בוועידת מדריד 1991. סביר להניח ששרי העבודה היו תומכים בכך, שרי הליכוד היו מתנגדים לכך, וההזמנה הייתה נדחית. דווקא כאשר שמיר עמד בראש ממשלת ימין צרה, הוא חש שאין לו גיבוי לדחות את הצעתו של מזכיר המדינה דאז, ג'יימס בייקר, להשתתף בוועידה בינלאומית שכל כך לא רצה בה.
