ישראל פולס

להקים ממשלת מיעוט בלי הליכוד

p
המחבר
בקצרה
גם כשהמנדט להרכבת ממשלה יהיה בידי בני גנץ, יהיה קשה מאוד להקים ממשלת אחדות לאומית, וטוב שכך. אם יו"ר כחול לבן רוצה באמת להיות האיש האחראי להצלתה של ישראל מהידרדרות למדינה לא דמוקרטית או לא יהודית, הוא צריך להוביל לממשלה בלי הליכוד.

הטענה שלפיה רק ממשלה גדולה מסוגלת לקבל החלטות גדולות, מתנפצת פעם אחר פעם אל חוף המציאות. המהלכים הגדולים באמת בישראל נעשו על ידי ממשלות צרות ואף על ידי ממשלות מיעוט, ואילו כמה מהלכים חשובים נבלמו על ידי ממשלות גדולות, שבהן התחרו שתי מפלגות גדולות על יוקרה. אני משוכנע כי לו הוצע "הסכם לונדון" בין המלך חוסיין  לשמעון פרס מאביב 1987 במסגרת ממשלה צרה (של הימין או של השמאל), היא לא הייתה ממהרת לזרוק לפח את האפשרות לבדוק אם ניתן לקבוע גבול מזרחי אל מול גורם ירדני-פלסטיני אחראי. העובדה שיצחק שמיר היה ראש הממשלה ושמעון פרס היה שר החוץ גרמה אז לשרי הליכוד בקבינט שלא לתמוך במהלך הזה. אחד מהם אישר בשיחה עם אל-מוניטור כי הליכוד לא היה מעלה על דעתו להיות חלק משום יוזמה מדינית של פרס לשלום.

לעומת זאת, אני מתקשה להאמין שממשלת אחדות לאומית בראשות שמיר הייתה מסכימה להשתתף בוועידת מדריד 1991. סביר להניח ששרי העבודה היו תומכים בכך, שרי הליכוד היו מתנגדים לכך, וההזמנה הייתה נדחית. דווקא כאשר שמיר עמד בראש ממשלת ימין צרה, הוא חש שאין לו גיבוי לדחות את הצעתו של מזכיר המדינה דאז, ג'יימס בייקר, להשתתף בוועידה בינלאומית שכל כך לא רצה בה.

הייתה זו ממשלתו הצרה של מנחם בגין שחתמה על הסכם השלום עם מצרים [1979], ממשלתו הצרה של יצחק רבין שהובילה את תהליך אוסלו [1993] ואת הסכם השלום עם ירדן [1994], וממשלתו הצרה של אהוד ברק שיצאה מלבנון [2000].

הטענה כאילו רק ממשלת אחדות לאומית יכולה הייתה להחליט על התכנית הכלכלית של 1985, שהצילה את המשק מאינפלציה של 450%, חסרת כל בסיס. ייתכן שממשלת הליכוד, אשר הובילה מדיניות כלכלית מופקרת, אכן לא הייתה מוכנה לעשות זאת, אבל ממשלת "עבודה" צרה הייתה – בלי ספק – מובילה מהלך כזה. מי שיטרח ויקרא את תכנית מאה הימים הראשונים שהוכנה עבור פרס לקראת בחירות 1984, יבין כי המהלך לא הותנה בממשלת רוטציה, שהיא מתכון לשיתוק מדיני.

השבוע יתחילו כנראה 28 הימים של בני גנץ. נכון להיום וכצפוי, לא עלה בידי בנימין נתניהו "הקוסם" להרכיב ממשלה, כפי שלא עלה הדבר בידיו לפני חצי שנה [אפריל 2019]. אבל בניגוד לבחירות הקודמות, מאז הבחירות בספטמבר נתניהו הפך את עורו והפך לתומך נלהב של ממשלת אחדות לאומית. הוא הצטרף בכך לכחול לבן אשר העלתה את דגל הממשלה הזו מרגע הקמתה. כזכור, החלטתו של אביגדור ליברמן שלא לתת יד לממשלה צרה של הליכוד והחרדים, וקריאתו לממשלת אחדות לאומית (בתחילה – בהשתתפות שתי הסיעות הגדולות שיסכימו על עקרונות, ואחר כך – בצירוף סיעות אחרות שיקבלו את העקרונות הללו על עצמן), הובילו לפיזור הכנסת ה-21 והקדמת הבחירות. זאת ועוד, מאז ה-17 בספטמבר הוא פטור מן ההתחייבות שהייתה לו לפני הבחירות באפריל, לחבור לנתניהו ורק אליו.

גנץ ודאי יציע לליכוד לחבור אליו לממשלת אחדות לאומית, כאשר המשא ומתן בין שתי המפלגות יתקיים על פי מתווה ליברמן – רק בין הגדולות. לליכוד יש קושי רב להרפות מהחרדים, בשל החשש שבמצב כזה ירגישו החרדים חופשיים מכל התחייבות אליו וישקלו חבירה לכחול לבן. במצב זה, בייחוד על רקע הדרישה של גנץ לכהן במחצית התקופה הראשונה של ממשלת הרוטציה כראש ממשלה, ולא להמתין למחצית התקופה השנייה, יהיה קשה מאוד להקים ממשלת אחדות לאומית, וטוב שכך.

אין שום צורך להמתין לשלב השלישי שבו, לאחר שגם גנץ יחזיר לנשיא את המנדט משום שלא הצליח להקים ממשלה, יודיע הנשיא ליושב ראש הכנסת על כישלון המגעים להקמת קואליציה ויאפשר, במשך שלושה שבועות, ל-61 חברי כנסת לתמוך באחד מתוכם לתפקיד מרכיב הממשלה. גנץ צריך לעשות מאמץ עליון כדי להרכיב ממשלה וליצור עובדה. הרגע שבו תזכה ממשלתו באמון הכנסת יהיה רגע מכונן, אשר יפתח בפני חברי הכנסת שמחוץ לקואליציה אופציות של חבירה לממשלה.

הקואליציה הנראית, כרגע, כמעשית ביותר היא קואליציה של כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי. אל 44 חבריה עשויה לחבור הרשימה המשותפת. אם יצליחו 13 חבריה להגיע להסכמה שתאפשר הקמת ממשלה (אפילו אם לגבי חלקם זו תהיה הצבעת אמון חד פעמית), ואם חברי ישראל ביתנו ייעדרו מן ההצבעה, תוקם ממשלת גנץ. לאחר הקמתה תוכל גם ישראל ביתנו לחבור אליה, לפחות בתמיכה מבחוץ, משום שממשלה כזו תוכל להוביל חלק מן הרפורמות אשר גם ליברמן תומך בהן כמו, למשל, חקיקת חוק הזוגיות או תיקון חוק שירות ביטחון, שיאפשר גם לגברים, ולא רק לנשים, לקבל פטור משירות צבאי על סמך סיבות מצפוניות והווי חיים דתי, אם יוכח כי טענתם אמינה. גם מהלך מרחיק לכת בכל הנוגע לנוכחות משטרתית משמעותית בישובים הערביים אינו אמור להיות למורת רוחה של ישראל ביתנו.

ממשלת מיעוט שכזו תהיה חייבת להוביל מהלך מדיני מול אש"ף בראשות הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ולבדוק, באופן רציני, את האפשרות להתקדם לקראת הסכם עם הפלסטינים. בפעם האחרונה שבה התקיים ניסיון כזה (השיחות בתיווכו של מזכיר המדינה ג'ון קרי ב-2013-2014) היה ליברמן שר החוץ. הוא הכריז אז [דצמבר 2013] כי איננו מאמין בסיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים, אך לא ישתתף בשיחות ולא יפריע להן. זו בהחלט תוכל להיות מדיניותו גם הפעם.

בימים האחרונים מחצינים אנשי הליכוד את חששם מפני "ממשלת אוסלו". הם חוששים מפני קואליציה שתוביל לחלוקתה של ארץ ישראל. גנץ מדבר על ההכרח להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין לכך שום פתרון הגיוני מלבד חלוקת הארץ. אם הוא רוצה באמת להיות האיש האחראי להצלתה של ישראל מהידרדרות למדינה לא דמוקרטית או לא יהודית, הוא צריך להוביל לממשלה בלי הליכוד.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept