חיבוק הדב של הנשיא טראמפ

לא היו לי שום ציפיות לכך שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יעיר לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בעניין שרבוב שמה של ישראל בציוצים שלו, הפעם – כנגד חברות המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, שהאשים אותן ואת שכמותן בהתקפות על ישראל [14 ביולי]. נתניהו קשר את גורלו בטראמפ, וכפי שלא העביר ביקורת בעת שטראמפ הגדיר את מתפרעי שרלוטסוויל לפני שנתיים [2017] כמי שיש ביניהם "אנשים טובים ואנשים רעים", לא יעלה על הדעת שלאחר כל המחוות שהעניק לו טראמפ, ידרוש ממנו נתניהו שלא לערב את ישראל במחלוקת הפוליטית שבין הרפובליקנים לדמוקרטים באמריקה.

טוב עשו הארגונים היהודיים בארה"ב ובראשם הליגה נגד השמצה, שביקרו באופן הברור ביותר את השתלחותו של הנשיא וטרחו לציין כי הנשיא ייחס, שלא בצדק, שנאת ישראל לכל ארבע הפוליטיקאיות שכנגדן צייץ: אילהן עומאר, אלכסנדריה אוקאזיו-קורטז, רשידה טאליב ואיאנה פרסלי.

בהתקפתו עליהן עבר טראמפ אפילו את הקווים שלו-עצמו. לדבריו, הגיעו חברות הקונגרס הללו ממדינות שממשלותיהן הן אסון מוחלט, מושחתות וחסרות כל יכולת להנהיג מדינה, והציע להן לשוב למקומות שמהם באו, ובמקום לבקר את המתרחש בארה"ב – להילחם בשחיתות ולתקן את המצב הקשה במולדותיהן. הוא אפילו לא שם לב לעובדה הפשוטה כי שלוש מקרב ארבע הנשים הללו נולדו בארה"ב...

ארצ'י באנקר, שהגיע לבית הלבן, לא זכר כנראה במהלך ציוצו זה כי גם הוא עצמו בן למשפחת מהגרים, דור שני בלבד לילידי אמריקה. משפחתו הגיעה ממדינה שמנהיגיה כשלו ביומרתם לנהל אותה, להציל את כלכלתה ולמנוע ממנה להוביל את העולם, פעמיים ברבע מאה, למלחמות חסרות תוחלת שנהרגו בהן עשרות מיליונים חיילים ואזרחים. ובכל זאת איש לא הציע לטראמפ, מעולם, לשוב לגרמניה.