ישראל פולס

הרשות הפלסטינית חייבת לחסל את עצמה

p
המחבר
בקצרה
אש"ף צריך היה כבר מזמן להפסיק את המשחק הזה שבו נתניהו שואף רק להנציח את המצב הקיים. עליו לפרק את הרשות הפלסטינית ולמסור את המפתחות לישראל, משום שאין עוד הצדקה למצג השווא של "מדינה בדרך" שהיא מדינה בדרך לשום מקום

פגישתי הראשונה עם מנהיג אש"ף דאז יאסר ערפאת, בכובעי כסגן שר החוץ של ישראל, התקיימה בתוניס חודש לאחר החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן בספטמבר 1993. חלק מן השיחה התקיים בנוכחות אישים משני הצדדים, וחלקה בארבע עיניים. היא החלה בעשר בערב ונמשכה אל תוך הלילה.

בין הדברים שהעלה בפני ערפאת היה התשלום למשפחות ההרוגים והאסירים הפלסטינים. ערפאת אמר שאש"ף יצטרך להמשיך ולהסתמך על תרומות משום שברור לו כי הבנק העולמי לא יוכל לממן תשלומים שכאלה. לא ידעתי על קיומם של התשלומים, וכשהסב לכך את תשובת לבי, אמרתי לו כי גם אם אין מדובר במימון טרור, ברור שכספים כאלה עלולים לעודד צעירים להסתכן ואף להקריב את עצמם למען משפחותיהם. תשובתו הייתה כי הוא מקווה שבמסגרת הסכם שלום תיפתר הבעיה לחלוטין כיוון שלא יהיו יותר אסירים, אבל בינתיים – הפסקת התשלומים הללו היא סופו של הארגון.

כל ממשלות ישראל ב-26 השנים האחרונות, ובכלל זה ארבע הממשלות בהנהגתו של בנימין נתניהו, השלימו עם המצב למרות שלא אהבו אותו, בלשון המעטה, משום שהבינו את משמעות הפסקת התשלומים. החוק הפופוליסטי של חברי הכנסת אבי דיכטר (ליכוד) ואליעזר שטרן (יש עתיד) לקיזוז משכורות המחבלים מהתקבולים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית עבר בכנסת ביולי 2018 ברוב עצום (תוך התעלמות מניסיונו הנואש של נתניהו להוסיף סעיף המעניק לקבינט שיקול דעת באשר להפעלתו). החוק מפר באופן מפורש את ההסכמים עם הפלסטינים, אשר לפיהם אין לישראל זכות לעשות בכספי המכס הפלסטיני כבתוך שלה, מלבד שלושת האחוזים הנכבדים שהיא נוטלת כעמלה לטיפול בכספים.

הנשיא מחמוד עבאס חלש בהרבה מקודמו, אולם כשהוא אומר שגם אם תקבל הרשות הפלסטינית שקל אחד, הוא יופנה לאסירים – הוא מתכוון לכך, בין אם הוא נלהב מכך ובין אם לא. החלטתו לסרב לקחת מישראל את כספי המכס של הרשות בשל הקיזוז נובעת מן הרצון הברור שלא להשלים עם התכתיב הישראלי. כיוון שמדובר בסכום גדול – בין 400 ל-500 מיליון שקלים בחודש - שהרשות הפלסטינית תלויה בו לקיומה, ברור שבתוך חודשים אחדים היא תקרוס, אלא אם יימצא תורם נדיב שיהיה מוכן לממן סכום שכזה, או שתימצא נוסחת פשרה בין ישראל לרשות.

לכאורה מדובר במלכוד שכל הצדדים כבולים בתוכו: מימון משפחות המחבלים הוא בעייתי הן בהקשר של המאבק בטרור והן בהיבט המוסרי; מאבקה של ישראל במימון זה באמצעות כספי המכס הוא מעשה פיראטי; סירוב פלסטיני לקבל את כספי המכס עלול להטיל מטלה כבדה מדי על המדינות התורמות לרשות מזה למעלה מרבע מאה.

אבל כמו רוב המשברים, גם המשבר הזה הוא הזדמנות. זהו הרגע שבו יכולים הפלסטינים להכריז על מות הרשות הפלסטינית. ישראל ואש"ף התחייבו להגיע ביניהם להסכם קבע עד ה-4 במאי 1999, אולם הסכם הקבע לא הושג. הייתה זו ממשלת נתניהו הראשונה שעשתה כל שיכלה כדי לטרפד את הסכם אוסלו מבלי לבטלו רשמית. היום, לאחר שני עשורים ויותר שבחלקם הגדול הוא עומד בראשות ממשלות ישראל, ברור שזו מדיניותו של  נתניהו: להשתמש בהסכם אוסלו, שהוא הסכם ביניים מובהק, כאילו היה זה הסכם קבע. נתניהו שואף להנציח את המצב הקיים, להמשיך לבנות בחסותו בתים ליהודים בשטחים הכבושים; להמשיך בשיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית, החוסך לישראל לא מעט דם ויזע; לזרוק מדי פעם עצמות לשמאל (נאום בר אילן מ-2009) ולימין (הבטחה לסיפוח עתידי של ההתנחלויות בגדה המערבית), אבל בעיקר – "לנהל את הסכסוך". זאת מתוך תקווה, שאין לה על מה שתסמוך, כי הזמן עובד לטובתנו.

אש"ף צריך היה כבר מזמן להפסיק את המשחק הזה, לפרק את הרשות הפלסטינית שבה הוא מהווה את הגורם הדומיננטי, ולמסור את המפתחות לישראל. במצב הנוכחי, הוא נתפש בעיני רוב הציבור הפלסטיני כמי שמשתף פעולה עם הפיכת הסכם הביניים להסכם קבע, ומשחק לידי הימין בישראל ובארה"ב.

סביר להניח כי גם ההנהגה הפלסטינית נהנית במידה מסוימת מקיומה של פרוטו-מדינה בשטחים, על גינוניה, נשיאה, ראש ממשלתה, שריה ויועציה. סביר להניח שהמעסיק הגדול ביותר בשטחים חושש מהגברת האבטלה אם תיסגר הרשות הפלסטינית, אבל כל זה איננו מצדיק את השארת מצג השווא הזה של "מדינה בדרך" בדמות הרשות. כי כל עוד היא קיימת, זוהי מדינה בדרך לשום מקום.

אין צורך לחשוש לפרנסת עובדי הרשות: המצב ששרר לפני הסכם אוסלו יחזור על כנו. ישראל תהיה אחראית לכל, וחזקה עליה שתפעל ביעילות. היא תדאג למורים ולבתי הספר, לבתי החולים ולצוותים הרפואיים, חיילינו ישמרו על החוק והסדר בערים הפלסטיניות, והמדינות התורמות יוכלו להשתחרר מעול אחזקת הגוף השלטוני הפלסטיני. ההנהגה הפלסטינית תחזור לפעילות בתוך אש"ף, שימשיך במאבקו המדיני, רק שהפעם ישראל תשלם את מחירו המלא של הכיבוש.

זהו האתגר שבפניו עומד המנהיג הפלסטיני הקשיש בשלב זה של חייו ושל מסעו הפוליטי. זהו הקלף המשמעותי היחיד הנמצא בידיו, לאחר שפסל, למזלם של הישראלים והפלסטינים כאחד, את קלף השימוש באלימות חסרת תוחלת כלפי ישראל. ההחלטה לוותר על כספי המכס הפלסטיני חייבת להיות הצעד האחרון לפני החלטה לסיים את פרק הרשות הפלסטינית מרצון, מבלי לחכות לקריסתה. אם אכן יקרה הדבר, מוטב לגורמים השונים בעולם, ובכלל זה האיחוד האירופי, שלא לבצע ניסיונות החייאה פתטיים כדי למנוע את המהלך ברגע האחרון.

בהנחה ש"עסקת המאה" של הנשיא דונלד טראמפ לא תהיה עוגן להתקדמות מדינית, אלא הוכחה, כביכול, כי אין לישראל פרטנר, לא יהיה דבר נכון יותר מבחינתו של עבאס לתפוש את השור בקרניו ולהכריז את ההכרזה המתבקשת כל כך, זמן רב כל כך. יותר מכל מהלך אחר, מהלך זה עשוי לעורר את כל מי שנהנה עד כה מן הסטטוס קוו לקחת סיכונים כדי לשנותו

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept