ישראל פולס

הקמבק של סוריה לעולם הערבי יחזיר את הגולן לסדר היום

p
המחבר
בקצרה
דווקא עכשיו, כשמנהיגים ערבים פרגמטיים מנסים לצמצם את ההשפעה האיראנית בסוריה, דחוף לנתניהו לדרוש הכרה בינלאומית בסיפוח רמת הגולן. נראה שיש לו משהו חשוב יותר מהצרת צעדיה של איראן בגבול ישראל – לגרוף עוד כמה מנדטים.

ב-31 במארס, תשעה ימים לפני פתיחת הקלפיות ברחבי ישראל, תיפתח בתוניס ועידה של מנהיגי מדינות ערב, שההשלכות האסטרטגיות שלה לגבי ישראל עשויות להיות גורליות לא פחות, ואולי אף יותר, מהשפעתן של הבחירות לכנסת ה-21 על עתידה של המדינה. במסגרת הוועידה, העולם הערבי יפתח מחדש את הדלת הראשית שלו בפניה של סוריה. לאחר שמונה שנים של היעדרות, סוריה הוזמנה שוב להשתתף בוועידה. הרהביליטציה של אסד מצביעה על צביעותו של העולם הערבי, שמעניק אינסטנט מחילה לרוצח המונים.

בראש ממשלת ישראל ומועמדה של מפלגת השלטון לראשות הממשלה הבאה (הליכוד) עומד אדם שמחזיק בהשקפת עולם אשר לפיה במזרח התיכון "החלש לא שורד...עם החזק עושים בריתות; עם החזק, ורק עם החזק, עושים שלום" (דבריו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, אוקטובר 2016). את השפה הזאת מבינים כנראה גם השכנים – מנהיגי מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. גם הם יודעים שהחלש לא שורד. גם הם "עושים שלום" עם הצד "החזק" בטבח נשים וילדים בנשק כימי ובהפצצות אוויריות. במקביל, גם הם, כמו ישראל, רוצים להיות חזקים מול איראן ושות' ולצמצם את השפעתה בסוריה.

כך השר לענייני חוץ של איחוד האמירויות, אנוור קרקאש, אשר נימק את ההחלטה [27 בדצמבר] לפתוח מחדש שגרירות בסוריה, באומרו כי ההחלטה ''הגיעה אחרי הבנה שהשלב הבא בסוריה דורש נוכחות ערבית''. רוצה לומר, לא נוכחות איראנית. וכך שר החוץ של בחריין, ח'אלד בן אחמד אל-ח'ליפה, שלחץ בחום את ידו של שר החוץ הסורי וליד אל-מועלם בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר האחרון [2018]. השר של בחריין אמר אז כי "אחרי הכל סוריה היא מדינה ערבית ואין זה מן הראוי שהעניינים יטופלו על ידי שחקנים אזוריים ובינלאומיים".

באוקטובר האחרון [2018] אמר אסד לעיתון כוויתי, כי לאחר שנים של עוינות סוריה הגיעה ל"הבנה גדולה" עם מדינות ערב. במקביל פתחה ירדן את הגבול עם סוריה.

את החלטתו להסיג את כוחות צבא ארה"ב מסוריה נימק הנשיא דונלד טראמפ, בין היתר, בכך שסעודיה התחייבה לשקם את הריסותיה של המדינה. הסעודים אינם ידועים כפילנתרופים. כדי שמוחמד בן סלמאן יכניס את היד לכיס, אסד יצטרך לאפשר לו להכניס רגל לסוריה ולבעוט החוצה את החברים מאיראן. כמובן שהתפתחות כזאת היא בשורה חשובה ביותר לישראל. הצעד המתבקש עתה מצדו של נתניהו הוא לשמור על זכות השתיקה ולהניח לחברים מהמפרץ לעשות את העבודה.

אך נראה שלנתניהו יש משהו חשוב יותר לעשות, מהצרת צעדיה של איראן בגבול ישראל. דווקא עכשיו, כשאותם מנהיגים ערבים שראש הממשלה מרבה לספר בקרבתו אליהם מנסים לצמצם את ההשפעה האיראנית בסוריה, דחוף לו לדרוש הכרה בינלאומית בסיפוח רמת הגולן. נתניהו ניצל את ביקורו בישראל של היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, ג'ון בולטון [6 בינואר], כדי להצהיר לתקשורת כי על העולם להכיר בריבונותה של ישראל ברמת הגולן. מי יודע? זה הצליח לו בירושלים מול הפלסטינים, למה שלא יצליח בזירה הסורית? הכרה אמריקאית בקצרין כבירת הגולן שווה לבטח שניים-שלושה מנדטים לליכוד. באותה הזדמנות הודיע נתניהו כי "ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן".

ההכרזה בנוגע לרמת הגולן נועדה לאוזניהם של מנהיגי מדינות ערב, שיתכנסו בסוף מארס בתוניס. כמדי שנה, משתתפי הפסגה יתבקשו לאשרר את יוזמת השלום הערבית ממארס 2002. עם סילוקה בשנת 2011 של סוריה, בת חסותה העלאווית של איראן, מארגון הגג הערבי, הוצאה רמת הגולן, הלכה למעשה, מהמשוואה של יוזמת השלום הערבית: נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ב-67' תמורת שלום עם כל מדינות ערב. עם שובה של סוריה לחיק העולם הערבי, הגולן צפוי לחזור לסדר היום.

כל עוד אסד היה מחוץ למחנה הערבי-הסוני, ניתן היה לבנות קואליציה ישראלית–סונית-פרגמטית להרתעתן של איראן ובעלות בריתה. מספר לא קטן של מדינות ערב, ובראשן מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ היו מוכנות להכניס את רמת הגולן להקפאה עמוקה. אותן מדינות ערב הסתפקו בהסכמה ישראלית עקרונית לפתוח במשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית ופתרון הוגן ומוסכם של בעיית הפליטים כדי לשים קץ לסכסוך ההיסטורי עם ישראל. הרומן של ישראל עם עומאן והצעד של צ'אד היו בבחינת מתאבן מקדים למנה עיקרית המורכבת מהסדר ביטחון אזורי, סחר חופשי וראשיתו של פיוס בין-דתי (ארגון מדינות האסלאם אימץ את היוזמה  הערבית).

אבל למרות כל הצעדים הללו, ממשלת נתניהו העדיפה לכרות ברית עם יהודים קיצונים מאשר עם מוסלמים פרגמטיים. שום מנהיג ישראלי לא האמין בכוחו לגייס תמיכה ציבורית-ישראלית בהסכם שלום, שיהיה כרוך בנסיגה משטחים בגדה ובמזרח ירושלים, ויתור על רמת הגולן והסדר בעיית הפליטים. יצחק רבין ניסה את הערוץ הפלסטיני ונרצח. אהוד ברק העדיף את הערוץ הסורי ונבהל. נתניהו בוחר בסיפוח ושורד.

קשה להגזים במידת השפעתם של השינויים המתחוללים בימים אלה בסוריה וביחסיה עם העולם הערבי מזה ועם איראן מזה, בצל הנסיגה האמריקאית, על מדינת ישראל. למרבה הבושה, המערכות הפוליטית והתקשורתית בישראל עסוקות בשאלה כמה מנדטים צפוי לקבל מועמד שאיש אינו יודע מה דעתו על הסכסוך ופתרונו.    

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept