ב-31 במארס, תשעה ימים לפני פתיחת הקלפיות ברחבי ישראל, תיפתח בתוניס ועידה של מנהיגי מדינות ערב, שההשלכות האסטרטגיות שלה לגבי ישראל עשויות להיות גורליות לא פחות, ואולי אף יותר, מהשפעתן של הבחירות לכנסת ה-21 על עתידה של המדינה. במסגרת הוועידה, העולם הערבי יפתח מחדש את הדלת הראשית שלו בפניה של סוריה. לאחר שמונה שנים של היעדרות, סוריה הוזמנה שוב להשתתף בוועידה. הרהביליטציה של אסד מצביעה על צביעותו של העולם הערבי, שמעניק אינסטנט מחילה לרוצח המונים.

בראש ממשלת ישראל ומועמדה של מפלגת השלטון לראשות הממשלה הבאה (הליכוד) עומד אדם שמחזיק בהשקפת עולם אשר לפיה במזרח התיכון "החלש לא שורד...עם החזק עושים בריתות; עם החזק, ורק עם החזק, עושים שלום" (דבריו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, אוקטובר 2016). את השפה הזאת מבינים כנראה גם השכנים – מנהיגי מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. גם הם יודעים שהחלש לא שורד. גם הם "עושים שלום" עם הצד "החזק" בטבח נשים וילדים בנשק כימי ובהפצצות אוויריות. במקביל, גם הם, כמו ישראל, רוצים להיות חזקים מול איראן ושות' ולצמצם את השפעתה בסוריה.

כך השר לענייני חוץ של איחוד האמירויות, אנוור קרקאש, אשר נימק את ההחלטה [27 בדצמבר] לפתוח מחדש שגרירות בסוריה, באומרו כי ההחלטה ''הגיעה אחרי הבנה שהשלב הבא בסוריה דורש נוכחות ערבית''. רוצה לומר, לא נוכחות איראנית. וכך שר החוץ של בחריין, ח'אלד בן אחמד אל-ח'ליפה, שלחץ בחום את ידו של שר החוץ הסורי וליד אל-מועלם בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר האחרון [2018]. השר של בחריין אמר אז כי "אחרי הכל סוריה היא מדינה ערבית ואין זה מן הראוי שהעניינים יטופלו על ידי שחקנים אזוריים ובינלאומיים".

באוקטובר האחרון [2018] אמר אסד לעיתון כוויתי, כי לאחר שנים של עוינות סוריה הגיעה ל"הבנה גדולה" עם מדינות ערב. במקביל פתחה ירדן את הגבול עם סוריה.