השיח הציבורי לקראת הבחירות בישראל באפריל 2019 מתנהל, לעת עתה, סביב תיקי נתניהו. התקשורת הישראלית, כמו גם פוליטיקאים מהקואליציה והאופוזיציה, עוסקת לא מעט בשאלה מתי ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יפרסם את הכרעתו בעניין נתניהו, לפני הבחירות או לאחריהן, והאם יוכל נתניהו לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. אולם שאלת השאלות, זו שתקבע באמת את עתידה של מדינת ישראל – שאלת סיפוח השטחים, נדחקת לקרן זווית.
בקדנציה האחרונה ראשי הבית היהודי לא הסתירו את שאיפתם לפתרון המדיני הראוי מבחינתם – סיפוח שטחי C שבהם חיים כ-413 אלף יהודים (נכון ל-31 בדצמבר 2017) וכ-300 אלף פלסטינים. יו"ר המפלגה ושר החינוך נפתלי בנט הציג למעשה את תכנית הסיפוח שלו כבר ב-2012, ואז הדברים נשמעו הזויים. כאלה שלעולם לא יזכו לתמיכה או אפילו לדיון ציבורי בגלל משמעותם – ויתור על פתרון מדיני עם הפלסטינים ואימוץ הרעיון של מדינה דו-לאומית. אבל בתקופת כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית נואש הציבור הישראלי, באשמת נתניהו, מהגשמת פתרון מדיני עם ה"נון פרטנר" אבו מאזן. תכניות הסיפוח של הימין הפכו למובילות על פני עיקרון שתי המדינות.