ישראל פולס

25 שנה לחתימתו: אוסלו חי, אבל בתרדמת

p
המחבר
בקצרה
הסכם אוסלו הצליח לבצע הפרדה ראשונית בין הפלסטינים לישראלים, אך לפני שהבשיל לכדי הסכם שלום ופתרון שתי המדינות, הוא קפא על שמריו. מבחינת נתניהו ואבו מאזן חסרי הרצון והאומץ להתקדם להסדר קבע, נדמה כי המצב הזה יכול להימשך לנצח.

מאג'ד פרג', ראש המודיעין הפלסטיני ומי שמסומן בלא מעט בירות במזרח התיכון כיורש פוטנציאלי של אבו מאזן, מנהל בוושינגטון משא ומתן אינטנסיבי עם מארחיו האמריקאים. על הפרק עומד מאמץ לאתחל מחדש את יחסי ממשל טראמפ עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. ביום שני השבוע [3 בספטמבר] פורסם בישראל כי הנשיא טראמפ הציע ליו"ר הרשות אבו מאזן להיפגש עמו בשולי עצרת האו"ם המתוכננת להמשך החודש בניו יורק, אך אבו מאזן דחה את ההצעה. הנתק בין וושינגטון לרמאללה מעקר מהיסוד את מאמצי האמריקאים להביא לחידוש המשא ומתן ולהציג סוף סוף את "דיל המאה" שמגבשים השליחים ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט בפני הפרטנרים הסרבנים, אבו מאזן ונתניהו.

לא רק בוושינגטון, גם ברמאללה התקיימו מאמצים מקבילים. נציגים בכירים של המודיעין המצרי ישבו בשבת האחרונה [1 בספטמבר] עם אבו מאזן ארבע שעות רצופות במאמץ להגיע לסוג של פשרה שתאפשר את חידוש המשא ומתן. המנהיג הפלסטיני הקשיש והלא-בריא היה ממוקד, עירני וחיוני, אבל פשרה לא נמצאה.

כאמור, המאמץ המצרי בשבת נמשך במהלך השבוע בוושינגטון. האמריקאים מנסים לגבש, מול המשלחת הפלסטינית בראשות פרג', נוסחה שתאפשר את חידוש המשא ומתן. על פי מקורות מדיניים בכירים הבקיאים במתרחש, הפלסטינים דורשים את ביטולו המוחלט של הקיצוץ בסיוע האמריקאי, לצד מהלך או הצהרה אמריקאית שיאזנו את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וכן הבנה שקטה שלפיה החלק המזרחי של ירושלים יהיה בירתה של המדינה הפלסטינית העתידית והכרה בגבולות 67' כבסיס למשא ומתן. אבו מאזן אישית דורש את החלפתם של השליחים קושנר וגרינבלט ב"שליחים אובייקטיביים המסוגלים להיות מתווך הוגן".

ספק רב אם התנאים הללו ימולאו. בינתיים, מה שברור הוא שהצגתה של "עסקת המאה" נדחית, וצריך לקוות שהיא לא נדחית למאה הבאה. כל זה קורה בימים שבהם "חוגג" הסכם אוסלו ההיסטורי 25 שנים לחתימתו [אוגוסט 1993]. ההסכם, שביטל את מצב המלחמה בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין והביא להכרה הדדית של הצדדים זה בזה, מוטל קפוא ומאובן בעשור האחרון. מדינה פלסטינית לא קמה עדיין, הסדר הקבע רחוק מאי פעם, הנתק בין ירושלים לרמאללה מוחלט אף שהן מרוחקות 20 דקות נסיעה זו מזו. למרות כל האמור לעיל, אוסלו לא מת ומוקדם להספידו. להפך: הוא שריר וקיים עד רגע זה.

בעשור האחרון הפכה המילה "אוסלו" לסוג של קללה בציבוריות הישראלית. רוב מכריע של ישראלים סבור שאוסלו נכשל. הימין תוקף את ההסכם הזה בשצף קצף מיום היוולדו, וההסכם המשוקץ נתפס כעת כגרוטאה המחלידה במגרש הגרוטאות ההיסטורי ללא תקווה. מול כל זה נשאלת השאלה: אם ההסכם כל כך גרוע, מדוע ישראל לא ביטלה אותו? מדוע הממשלה הכי ימנית בתולדות המדינה, שהוקמה ב-2015, ממשיכה לקיים את הסכם אוסלו ככתבו וכלשונו? מדוע, לצד הכרזות הבכירים הישראלים (גדעון סער היה האחרון שבהם, כשאמר את זה השבוע) כי "פתרון שתי המדינות מת", לא מצביעה הממשלה על ביטול אוסלו? זה יהיה קל בהרבה מהתהליך שהביא לאישורו של חוק הלאום. ועדיין, זה לא קורה.

התשובה ברורה: הצלחתו של הסכם אוסלו בייצוב המציאות בשטח היא כישלונו הגדול ביותר. כשנבחר בנימין נתניהו לראשונה לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1996, הוא לא ביטל את הסכם אוסלו אלא חתם עליו. הוא העביר את "עיר האבות" חברון לידי הפלסטינים, הוא הלך לוויי פלנטיישן וחתם שם על העברת 13% של הגדה לפלסטינים במסגרת "הפעימה השנייה" של ההסכם [1998]. אבל בטרם הספיק ליישם את ההעברה, קרס נתניהו והפסיד את בחירות 1999 לטובת אהוד ברק. כשחזר נתניהו לשלטון עשר שנים אחר כך, הוא מצא מציאות קשה בהרבה בשטח ומספר מתנחלים שהכפיל ושילש את עצמו למרות ההסכמים. בשלב הזה יישם נתניהו את תוכניתו המקורית, הסודית: לא לבטל את אוסלו, אלא להקפיא אותו בשלביו המוקדמים.

זה בדיוק מה שקרה: אוסלו קפא על שמריו אחרי הפעימה הראשונה ובטרם בוצעה הפעימה השנייה. זה כמו להוליד ילד ולעצור את התפתחותו בגיל חמש. מדינה פלסטינית לא קמה, הצדדים איבדו אמון זה בזה, אינתיפאדה שנייה עקובה מדם החריבה את מה שנשאר מהתקווה ואת מחנה השלום הישראלי, והמציאות בשטח היא סטטוס קוו חלומי מבחינת נתניהו: מצד אחד, רובם של הפלסטינים חיים באזורי A הנמצאים תחת שליטה פלסטינית ישירה. מצד שני, המדינה הפלסטינית לא קמה, ישראל שומרת על ריבונות היקפית וצה"ל ניצב על הירדן, גבולה המזרחי של המדינה. בנקודה הזו, הכל תקוע. אוסלו הצליח לבצע הפרדה ראשונית בין הפלסטינים לישראלים, אך בטרם הבשלתו לכלל הסדר קבע, קרי הסכם שלום ופתרון שתי המדינות, הוא הוכנס לתרדמת. מבחינת נתניהו, התרדמת הזו יכולה להימשך לנצח. עושה רושם שגם אבו מאזן די מאוהב בה.

הרעיון של אוסלו היה טוב, אך הביצוע רע. שני עשורים וחצי של חוסר אמון, עימותים ופיגועים גרמו לכך שאין היום, באף אחד מהצדדים, הנהגות שמסוגלות לדבר זו עם זו או לפחות להאמין שאפשר לרבע את המעגל ולהגיע להסדר קבע. דווקא במערכת הביטחון הישראלית, השוקדת על קיומו של שיתוף הפעולה הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים, יש לא מעטים הסבורים שעקרונות הסכם הקבע העתידי ידועים וברורים לכולם וכי הם בטווח השגה. בכיר מאוד במערכת הביטחון אמר לאחרונה לאל-מוניטור: "תן לי את אבו מאזן לכמה שעות ואני חותם איתו על הסדר קבע. הפרמטרים ידועים, נלעסו ונטחנו שנות דור, צריך רצון ואומץ".

רצון ואומץ אין. האחרון שהיה מצויד בשתי התכונות הללו ספג שלוש יריות בגבו באותו לילה בכיכר, בנובמבר 1995. רבין מת, אוסלו נקבר בעודו חי אבל ממשיך, למרבה ההפתעה, לחיות עד עצם היום הזה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept