ישראל פולס

מעסקת המאה למלחמת חרמות

p
המחבר
בקצרה
האם קולותיהם של השחקן איתי טיראן, המחזאי סיימון סטיבנס והזמרת לנה דל ריי יצליחו להתגבר על קולות השנאה השקריים שיוצאים מהבית הלבן ועל שידורי תעמולת הפחד והכזב שבוקעים מהבית ברחוב בלפור?

קשה לחשוב על מהלך המסמל את יחסו המתנשא של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ כלפי העם הפלסטיני, יותר מאשר ההחלטה שיצאה מהבית הלבן (10 בספטמבר) לסגור את משרדי אש"ף בבירת ארה"ב. קשה לחשוב על עיתוי המשקף טוב יותר את אטימותו של הנשיא, מאשר טריקת הדלת בפני הפלסטינים בשבוע שבו הם מציינים חצי יובל שנים להסכם אוסלו. הסכם אשר כל מה  שנותר להם ממנו הוא לגיטימציה לארגון לשחרור פלסטין. הארגון נהפך ל"רשות", השחרור התרחק מהמקום שבו היה ב-13 בספטמבר 1993, ופלסטין הפכה לאי קטנטן בשם "שטח A״.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבירך על הסנקציות האמריקאיות נגד אונר"א, שיבח כצפוי את החלטתו של טראמפ לסגור את הנציגות הפלסטינית (לפי שעה הוא שותק בעניין קיצוץ הסיוע לבתי חולים פלסטינים שמטפלים בחולי סרטן). בהודעה שפרסמה לשכתו במהלך החג נאמר: "ישראל תומכת בפעולות האמריקניות שנועדו להבהיר לפלסטינים שהסירוב למו"מ והניסיונות לתקוף את ישראל בפורומים בינלאומיים לא יקדמו את השלום".

לא בטוח אם הסנקציות האמריקאיות יחלצו מהפלסטינים הסכמה "להסיר את ירושלים משולחן המשא ומתן", כפי שטראמפ התכוון כשהעביר לשם את השגרירות, או לוותר על זכות השיבה. אך המהלכים של הנשיא האמריקאי, בעידודו של ראש הממשלה ואולי אף בהשראתו, נותנים הכשר לסנקציות נגד ישראל. אם סירובם של הפלסטינים להשתמש בשירותי התיווך האמריקאים מצדיק חרם מדיני, מדוע ישראל לא נענשת על סירובה לעצור את הבנייה בהתנחלויות, תוך הפרת החוק הבינלאומי (ועצימת עין אמריקאית)? אם בקשות סיוע מפורומים בינלאומיים קוראות תיגר על קידום השלום, אז איך צריך לתאר התעלמות מהחלטות עקרוניות של האו"ם (למשל, החלטת מועצת הביטחון 1515, שאימצה את מפת הדרכים הכוללת הקפאה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות)?

בשבוע שעבר (6 בספטמבר) בישר טראמפ לעסקנים יהודיים שהוא הודיע למנהיגות הפלסטינית כי "לא נשלם להם יותר עד שלא יהיה הסכם". על ישראל סנקציות כלכליות לא עובדות. מחלקת המחקר של הכנסת בדקה ומצאה ב-2014 כי ניסיונות לביצוע חרמות על ישראל לא פגעו בכלכלת ישראל ברמה המאקרו כלכלית. היקף היצוא של ישראל עלה עם השנים. היקף ההשקעות הישירות הזרות עלה אף הוא. למרות מאמצי תנועת ה-BDS, חברות בינלאומיות גדולות מהססות להחרים את ישראל. במקרה הטוב, מבחינתם של הפעילים, חברה כמו סודה סטרים מעתיקה את מפעלה מהגדה המערבית אל עברו השני של הקו הירוק. כך או כך, התחזקותו של הימין המתנחלי מלמדת שמנופי לחץ כלכליים אינם מזיזים את דעת הקהל הישראלית שמאלה, לכיוונם של מתנגדי הכיבוש.

על רקע כישלונן של הסנקציות הכלכליות, ניכרת באחרונה תנופה מרשימה של יוזמות לבידודה התרבותי של ישראל. בזירה הכלכלית ידם של טראמפ ונתניהו אולי על העליונה, אבל בזירת אמנויות הבמה המצב שונה. במקרה הטוב, אין להם (לטראמפ ונתניהו) השפעה על אמנים מובילים בישראל ובעולם. במקרים רבים אחרים, מדיניותם של שני המנהיגים ביחס לכיבוש מעודדת אמנים לשתף פעולה עם ה-BDS. שחקן ובמאי תיאטרון מבוקש בישראל ומעבר לים כאיתי טיראן לא חשש לקרוא לחזק את הקולות שקוראים לחרם תרבותי. "אם בסופו של דבר מה שיוביל לפתרון פה יהיה לחץ לא אלים, שמתנהל בתוך שדה פוליטי של שיח, אז למה לא לתמוך בו? זו גישה הומניסטית, זו גם גישה פרקטית, ואני חושב שזו גישה שתמנע את המלחמות הבאות''' כך אמר אחד מגדולי שחקני התיאטרון בישראל ל"הארץ".

מחזאים מובילים, בעיקר באירופה, מסרבים למכור לתיאטראות בישראל את הזכויות להעלות את מחזותיהם. ביניהם המחזאי והבמאי הסקוטי דיוויד גריג, המכהן כמנהל האמנותי של תיאטרון רויאל לייסאום באדינבורו; המחזאי, הפובליציסט והתסריטאי האנגלי מארק רייבנהיל ("Shopping and Fucking"); המחזאית הסקוטית סם הולקרופט, שהייתה מחזאית הבית של התיאטרון הלאומי האנגלי בלונדון; סיימון סטיבנס, המחזאי הבריטי המצליח ("פאנק רוק", "הרפר ריגן" ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'').

לאחדים מהמחזאים הללו לא הייתה בעבר התנגדות להעלאת מחזותיהם בישראל, וכך גם לשורה של זמרים ותקליטנים אשר ביטלו הופעות מתוכננות בפסטיבל מטאור שהתקיים בישראל בסוף החודש שעבר. הבולטת שבהם הייתה הזמרת האמריקאית לנה דל ריי. "חשוב לי להופיע גם בפלסטין וגם בישראל ולהתייחס לכל מעריציי בישראל ובפלסטין באופן שווה. לצערי לא התאפשר לקבוע שני ביקורים בהתראה כל כך קצרה", כתבה הזמרת בחשבון הטוויטר שלה.

בד בבד יצאו 140 אמנים ויוצרים בקריאה להחרים את תחרות האירוויזיון שאמורה להיערך בשנה הבאה בישראל. בין החתומים על היוזמה הזמר רוג'ר ווטרס, ממובילי החרם על ישראל, הבמאים הבריטיים קן לואץ' ומייק לי, ההרכב הבריטי וולף אליס, המוזיקאי הבריטי בריאן אינו, צמד המוזיקאים השבדי דה נייף, צ'ארלי מקגטיגן האירי, ממבצעי השיר הזוכה באירוויזיון 1994, ניק סימור האוסטרלי, בסיסט להקת קראודד האוס, הסופר הקנדי יאן מרטל, השחקנית הבריטית ג'ולי כריסטי, הקולנוען הפיני אקי קאוריסמקי, השחקנית האמריקאית אלייה שווכאת והשחקן והמוזיקאי היהודי האיטלקי מוני עובדיה.

האם קולותיהם של השחקן איתי טיראן, המחזאי סיימון סטיבנס והזמרת לנה דל ריי יצליחו להתגבר על קולות השנאה השקריים שיוצאים מהבית הלבן ועל שידורי תעמולת הפחד והכזב שבוקעים מהבית ברחוב בלפור? אשרי המאמינים.    

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: palestinian cause, artists, performance, cultural diplomacy, israeli occupation, bds

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept