תקיפת הכור הסורי מוכיחה: גנרל אינו ערובה למנהיגות אמיצה

הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה: המפלגות רודפות אחר רמטכ"לים לשעבר כדי לחזק את הצד הביטחוני שלהן, אבל ההחלטה לתקוף את הכור הסורי מוכיחה שראש ממשלה אזרח עם יכולת קבלת החלטות ואומץ עדיף לפעמים על גנרל.

al-monitor .

מרץ 22, 2018

כשיתפזר אבק מלחמת הקרדיטים המביכה על הצלחת השמדת הכור הסורי לפני למעלה מעשור [2007], אפשר יהיה סוף סוף להתחיל להיפרד מהקונספציה לפיה עדיף שמנהיג מדינת ישראל יהיה גנרל. אחרי יממה עמוסת גרסאות וקטטות תקשורתיות בין שני הלשעברים: ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק, מתברר שהגנרל בסיפור הזה הוא שרצה לעכב את התקיפה.

לא רק גרסתו הסובייקטיבית של אולמרט, המובאת בהרחבה בספרו האוטוביוגרפי שיצא השבוע לאור [מארס 2018], קובעת כך. על פי כמעט כל מי שנכח במוקדי קבלת ההחלטות באותם ימים, אולמרט הוביל באומץ את התכנית שהייתה עלולה לסבך את ישראל במלחמה קשה, וברק ה"ביטחוניסט" בלם אותה בכל הכוח.

יותר מכך. עד הנקודה בה ברק נכנס לתמונה, ביוני 2007, בעקבות מינויו לשר הביטחון לאחר ניצחונו בפריימריז על ראשות העבודה, מי שהוביל לצד אולמרט את תכנון המבצע היה שר הביטחון עמיר פרץ. מעמדן הציבורי של שתי הדמויות הללו, אולמרט ופרץ, היה בשפל בגלל כשלי מלחמת לבנון השנייה [2006]. לשיא הגיע הלעג כלפי פרץ כחצי שנה לאחר המלחמה, כשהוא צולם צופה במשקפת סגורה על תרגיל ברמת הגולן כשלצדו הצמרת הביטחונית [פברואר 2007]. התמונה "הוכיחה" כי את מדינת ישראל הוביל במלחמה שר ביטחון חסר כישורים, שאי הבנתו וניסיונו הצבאיים היוו את הסיבה המרכזית למחדליה.

על הרקע הזה, אהוד ברק, רמטכ"ל ושר ביטחון וראש ממשלה לשעבר, עשה את הקמבק הפוליטי שלו. ברק, החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, נישא אז על כנפי כישלונם הצבאי לכאורה של אולמרט, ששיא שירותו הצבאי היה ככתב בעיתון "במחנה", ושל פרץ, ששירת כקצין תחזוקה זוטר.

והנה, אחת ההחלטות הקשות ביותר בתחום הביטחוני שלקח על עצמו ראש ממשלה בישראל – שייכת לאולמרט. גם ללא ראיונותיו היהירים לכלי התקשורת בימים האחרונים, אולמרט היה זוכה בציבור ובתקשורת למלוא הקרדיט על אופן קבלת ההחלטה וביצועה.

פרץ אמנם היה שותף למהלך, אך כאמור נאלץ לעזוב מושפל את משרד הביטחון אחרי הפריימריז. פרסומי הימים האחרונים עושים עמו חסד מאוחר. גם הקרדיט המוצדק שקיבל שנים אחרי עזיבתו המאולצת על ההחלטה לפתח את "כיפת ברזל" מוכיח שחרף היותו חסר ניסיון בטחוני, הוא ידע לקבל החלטות חכמות ואמיצות, שחשיבותן רבה. אף שצה"ל התנגד לפרויקט ומשרד האוצר סירב לתקצבו, פרץ התעקש ולא ויתר. נכון שברק מחליפו המשיך בפיתוח, אבל פרץ, שכזכור היה שר ביטחון מוחלש אשר בא מחוץ למערכת הביטחונית, ידע לעמוד מולה וזה כלל לא מובן מאליו.

בכל הנוגע לברק, שנתפס בזמנו כמבוגר האחראי שישקם את ההרתעה הצבאית אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה, התמונה מטרידה. אולמרט מתאר בספרו את האווירה המתוחה בחדרים הסגורים כאשר ברק נכנס לתפקיד שר הביטחון. באותה העת היו כבר תכניות מבצעיות לתקיפה, שכן על פי ההערכות בתוך זמן לא רב הכור עשוי היה להפוך "חם": "מהר מאוד הופתעו המשתתפים לשמוע את שר הביטחון החדש מעלה תהיות קשות לגבי הצורך בפעולה צבאית להריסת הכור...באחד הדיונים הוא אף העיר כי אינו מבין מדוע המשתתפים כל כך לחוצים. הרי אפשר לבצע את הפעולה באביב הבא...המשתתפים היו המומים. הכור יהיה אז כבר חם על פי נתוני המודיעין. מה הבעיה השיב ברק. אז נהרוס כור חם".

ברק טוען כי גילה אחריות מול התזזית של אולמרט חסר הניסיון, שכבר יצא שנה קודם לכן למלחמה בלא שהתכוון לכך. אבל לאולמרט "חסר הניסיון" מגיע קרדיט על כך שחרף אזהרותיו של ברק וגישתו המסויגת, הוא לא הרכין ראש ולא חש "נחות"; אחרי הכל מולו עמד גנרל מעוטר עם עשרות שנות ניסיון בקבלת החלטות ביטחוניות רגישות.

אבל לא רק מול ברק עמד אולמרט באומץ. הוא עמד איתן גם מול ארה"ב, לאחר שהנשיא האמריקאי דאז ג'ורג' בוש הבהיר לו כי ארה"ב לא תפעל צבאית להשמדת הכור. בספרו מתאר אולמרט את השיחה הדרמטית עם בוש: "אני מכבד את נימוקיך אבל אנחנו נעשה מה שצריך...לא שאלתי, לא ביקשתי, לא חיכיתי לאישור. אמרתי חד משמעית: אתם לא? אוקי, אנחנו כן!"

פעמיים השמידה ישראל כורים גרעיניים במבצעים שעלולים היו להסתיים במלחמה: ב-1981 כשמנחם בגין החליט להפציץ את הכור בעיראק, וב-2007 כשאולמרט הורה להשמיד את הכור הסורי. בגין כמו אולמרט נחשב לאאוטסיידר במערכת הביטחון, ועברו הצבאי התמצה בלהיות חייל בצבא הפולני (בגין פיקד על האצ''ל, אך לא שירת בצה''ל). וכמו אולמרט גם בגין פעל ללא אישור אמריקאי.

בניגוד לפרשנות לפיה פרסום תקיפת הכור כעת משרת את נתניהו מכיוון שהוא מציף את האיום האיראני עבור "מר ביטחון", השתלשלות האירועים אז מוכיחה שלא צריך להיות גנרל כדי לקבל החלטה בסדר גודל כזה. דווקא עכשיו כשמפלגות שונות נמצאות במרדף אחר רמטכ"לים לשעבר כמו בני גנץ, גבי אשכנזי ואפילו ברק כדי לחזק את הצד "הביטחוני" שלהן, מתברר שראש ממשלה אזרח עם יכולת קבלת החלטות ואומץ אישי עדיף לפעמים על גנרל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

הסדרה בעזה – בין סיסמה ריקה לאחיזת עיניים
עקיבא אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 25, 2020
ירח הדבש המוזר בין נתניהו לסינוואר
בן כספית | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 21, 2020
דין עזה אינו כדין הגדה: המשוואה המוטעית של בנט
שלומי אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 7, 2020
האם ליברמן סייע לצעירים חרדים לקבל פטור מגיוס לצה"ל?
דני זקן | הבחירות בישראל | פבר 7, 2020
מדוע השמאל אינו מציג אלטרנטיבה ראויה ל"עסקת המאה"?
קסניה סבטלובה | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 3, 2020

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020