ישראל פולס

תקיפת הכור הסורי מוכיחה: גנרל אינו ערובה למנהיגות אמיצה

p
המחבר
בקצרה
הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה: המפלגות רודפות אחר רמטכ"לים לשעבר כדי לחזק את הצד הביטחוני שלהן, אבל ההחלטה לתקוף את הכור הסורי מוכיחה שראש ממשלה אזרח עם יכולת קבלת החלטות ואומץ עדיף לפעמים על גנרל.

כשיתפזר אבק מלחמת הקרדיטים המביכה על הצלחת השמדת הכור הסורי לפני למעלה מעשור [2007], אפשר יהיה סוף סוף להתחיל להיפרד מהקונספציה לפיה עדיף שמנהיג מדינת ישראל יהיה גנרל. אחרי יממה עמוסת גרסאות וקטטות תקשורתיות בין שני הלשעברים: ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק, מתברר שהגנרל בסיפור הזה הוא שרצה לעכב את התקיפה.

לא רק גרסתו הסובייקטיבית של אולמרט, המובאת בהרחבה בספרו האוטוביוגרפי שיצא השבוע לאור [מארס 2018], קובעת כך. על פי כמעט כל מי שנכח במוקדי קבלת ההחלטות באותם ימים, אולמרט הוביל באומץ את התכנית שהייתה עלולה לסבך את ישראל במלחמה קשה, וברק ה"ביטחוניסט" בלם אותה בכל הכוח.

יותר מכך. עד הנקודה בה ברק נכנס לתמונה, ביוני 2007, בעקבות מינויו לשר הביטחון לאחר ניצחונו בפריימריז על ראשות העבודה, מי שהוביל לצד אולמרט את תכנון המבצע היה שר הביטחון עמיר פרץ. מעמדן הציבורי של שתי הדמויות הללו, אולמרט ופרץ, היה בשפל בגלל כשלי מלחמת לבנון השנייה [2006]. לשיא הגיע הלעג כלפי פרץ כחצי שנה לאחר המלחמה, כשהוא צולם צופה במשקפת סגורה על תרגיל ברמת הגולן כשלצדו הצמרת הביטחונית [פברואר 2007]. התמונה "הוכיחה" כי את מדינת ישראל הוביל במלחמה שר ביטחון חסר כישורים, שאי הבנתו וניסיונו הצבאיים היוו את הסיבה המרכזית למחדליה.

על הרקע הזה, אהוד ברק, רמטכ"ל ושר ביטחון וראש ממשלה לשעבר, עשה את הקמבק הפוליטי שלו. ברק, החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, נישא אז על כנפי כישלונם הצבאי לכאורה של אולמרט, ששיא שירותו הצבאי היה ככתב בעיתון "במחנה", ושל פרץ, ששירת כקצין תחזוקה זוטר.

והנה, אחת ההחלטות הקשות ביותר בתחום הביטחוני שלקח על עצמו ראש ממשלה בישראל – שייכת לאולמרט. גם ללא ראיונותיו היהירים לכלי התקשורת בימים האחרונים, אולמרט היה זוכה בציבור ובתקשורת למלוא הקרדיט על אופן קבלת ההחלטה וביצועה.

פרץ אמנם היה שותף למהלך, אך כאמור נאלץ לעזוב מושפל את משרד הביטחון אחרי הפריימריז. פרסומי הימים האחרונים עושים עמו חסד מאוחר. גם הקרדיט המוצדק שקיבל שנים אחרי עזיבתו המאולצת על ההחלטה לפתח את "כיפת ברזל" מוכיח שחרף היותו חסר ניסיון בטחוני, הוא ידע לקבל החלטות חכמות ואמיצות, שחשיבותן רבה. אף שצה"ל התנגד לפרויקט ומשרד האוצר סירב לתקצבו, פרץ התעקש ולא ויתר. נכון שברק מחליפו המשיך בפיתוח, אבל פרץ, שכזכור היה שר ביטחון מוחלש אשר בא מחוץ למערכת הביטחונית, ידע לעמוד מולה וזה כלל לא מובן מאליו.

בכל הנוגע לברק, שנתפס בזמנו כמבוגר האחראי שישקם את ההרתעה הצבאית אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה, התמונה מטרידה. אולמרט מתאר בספרו את האווירה המתוחה בחדרים הסגורים כאשר ברק נכנס לתפקיד שר הביטחון. באותה העת היו כבר תכניות מבצעיות לתקיפה, שכן על פי ההערכות בתוך זמן לא רב הכור עשוי היה להפוך "חם": "מהר מאוד הופתעו המשתתפים לשמוע את שר הביטחון החדש מעלה תהיות קשות לגבי הצורך בפעולה צבאית להריסת הכור...באחד הדיונים הוא אף העיר כי אינו מבין מדוע המשתתפים כל כך לחוצים. הרי אפשר לבצע את הפעולה באביב הבא...המשתתפים היו המומים. הכור יהיה אז כבר חם על פי נתוני המודיעין. מה הבעיה השיב ברק. אז נהרוס כור חם".

ברק טוען כי גילה אחריות מול התזזית של אולמרט חסר הניסיון, שכבר יצא שנה קודם לכן למלחמה בלא שהתכוון לכך. אבל לאולמרט "חסר הניסיון" מגיע קרדיט על כך שחרף אזהרותיו של ברק וגישתו המסויגת, הוא לא הרכין ראש ולא חש "נחות"; אחרי הכל מולו עמד גנרל מעוטר עם עשרות שנות ניסיון בקבלת החלטות ביטחוניות רגישות.

אבל לא רק מול ברק עמד אולמרט באומץ. הוא עמד איתן גם מול ארה"ב, לאחר שהנשיא האמריקאי דאז ג'ורג' בוש הבהיר לו כי ארה"ב לא תפעל צבאית להשמדת הכור. בספרו מתאר אולמרט את השיחה הדרמטית עם בוש: "אני מכבד את נימוקיך אבל אנחנו נעשה מה שצריך...לא שאלתי, לא ביקשתי, לא חיכיתי לאישור. אמרתי חד משמעית: אתם לא? אוקי, אנחנו כן!"

פעמיים השמידה ישראל כורים גרעיניים במבצעים שעלולים היו להסתיים במלחמה: ב-1981 כשמנחם בגין החליט להפציץ את הכור בעיראק, וב-2007 כשאולמרט הורה להשמיד את הכור הסורי. בגין כמו אולמרט נחשב לאאוטסיידר במערכת הביטחון, ועברו הצבאי התמצה בלהיות חייל בצבא הפולני (בגין פיקד על האצ''ל, אך לא שירת בצה''ל). וכמו אולמרט גם בגין פעל ללא אישור אמריקאי.

בניגוד לפרשנות לפיה פרסום תקיפת הכור כעת משרת את נתניהו מכיוון שהוא מציף את האיום האיראני עבור "מר ביטחון", השתלשלות האירועים אז מוכיחה שלא צריך להיות גנרל כדי לקבל החלטה בסדר גודל כזה. דווקא עכשיו כשמפלגות שונות נמצאות במרדף אחר רמטכ"לים לשעבר כמו בני גנץ, גבי אשכנזי ואפילו ברק כדי לחזק את הצד "הביטחוני" שלהן, מתברר שראש ממשלה אזרח עם יכולת קבלת החלטות ואומץ אישי עדיף לפעמים על גנרל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept