במשך חמישים שנה, עם הפסקות קצרצרות, ממשלות ישראל מנהלות את הסכסוך עם הפלסטינים בשיטה הפשטנית המוכרת - "מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח". אך אם כשחוטבים עצים עפים שבבים (כך נהוג לומר), הרי שכשכובשים בני אדם, עפים כדורים. לפעמים, כמו בפיגוע שאירע בשבוע שעבר (9 בינואר) ליד חוות גלעד, הם הורגים ישראלים. בדרך כלל, כמו בעימותים האחרונים בין צה"ל למפגינים בערי הגדה המערבית לפני כחודש, הם הורגים פלסטינים. כל זה קורה במקביל ל"תהליך אוסלו" המדומיין שהחל לפני חצי יובל, ולגידול ריאלי מתמשך באוכלוסייה היהודית בשטחים הכבושים. אם לא יחול בימים הקרובים מפנה דרמטי בעלילה, מה שיישאר מהסכם אוסלו הוא מחזה פופולרי בברודווי. ישראל תהיה המפסידה הגדולה מירידת המסך.
אם הסכם אוסלו לא היה קיים, הימין הישראלי היה צריך להמציא אותו. כשיואב (פולי) מרדכי היה ראש המינהל האזרחי בשטחים, הוא אמר לי שהסיוט הגדול שלו הוא שיום אחד ראש הממשלה הפלסטיני ימסור לו את מפתחות הרשות הפלסטינית. הרשות, תוצר מובהק של ההסכם, החליפה את קציני הממשל הצבאי הישראלי. מנגנוני הביטחון הפלסטיני, המשמשים קבלני משנה של צה"ל והשב"כ, משרתים את האינטרסים הביטחוניים של ישראל.
