ישראל פולס

השר לשעבר פינס: השמאל הניף דגל לבן מול פריחת הימין

p
המחבר
בקצרה
ביקורת חריפה של אופיר פינס, שהתפטר בעבר מהממשלה ומהכנסת מטעמים אידיאולוגיים, על השמאל הישראלי: "הרבה יותר קל לבוא לציבור עם דרישה לצדק חברתי מאשר לדרוש שתי מדינות לשני עמים...זו טעות פטאלית"

כניסתם של דיירים יהודים אל 25 דירות בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים [30 בספטמבר] הקפיצה את השר לשעבר ממפלגת העבודה אופיר פינס. לא בגלל המהלך הפרובוקטיבי של הימין שנועד להקשות על חלוקת העיר – כאלה היו גם בעבר. מה שקומם את פינס זו שתיקת מפלגות השמאל-מרכז.

פינס, שזוכר ימים אחרים של אקטיביזם במחנה השלום ומנהיגות שידעה לייצר אלטרנטיבה, החליט שלא כמנהגו להעלות פוסט נוקב, כואב וביקורתי בדף הפייסבוק שלו, שנחתם במשפט: "היה מחנה שלום בישראל ואיננו עוד".

מעטים הם הפוליטיקאים בישראל שוויתרו על כיסא בממשלה מטעמים אידיאולוגים ערכיים. פינס הוא אחד מהם. ב-2006, כשנחשב לכוכב עולה במפלגת העבודה ובשמאל וכיהן כשר המדע, התרבות והספורט, התפטר מממשלת אולמרט לאחר שצורף אליה אביגדור ליברמן. ב-2010 התפטר גם מהכנסת כיוון שלא הצליח להשפיע על מפלגתו להישאר באופוזיציה, וזו נכנסה לממשלת ימין בראשות נתניהו. לכן, בניגוד לאחרים, כשפינס קורא לציפי לבני וליאיר לפיד לעזוב את הממשלה, יש לכך תוקף מוסרי.

בראיון ל"אל-מוניטור" משרטט פינס את תמונת המצב העגומה בשמאל, שלדעתו "הניף דגל לבן" מול פריחת הימין, ואומר שעדיין לא מאוחר עבור מנהיגיו להתעשת ולהציג אלטרנטיבה שלטונית.

אל-מוניטור: ניכר שכתבת את הדברים בדם לבך. מה בעיקר קומם אותך?

פינס: אני מסתכל על הדרך שבה הימין הישראלי פועל ומצליח בצורה צינית לקדם את מטרותיו שהן מאוד מוגדרות: להיכנס לשכונות הערביות במזרח ירושלים, להשתלט על בתים ולדחוק את האוכלוסייה הערבית מהשכונות שלה. מצד שני השמאל הישראלי, או מה שהיה פעם מחנה השלום, נמצא בשיתוק, בהלם. אלה הם דברים מאוד כואבים בעיניי, מאוד מסוכנים, שעלולים לפגוע קשה במרקם הרגיש של ירושלים.

היו ימים שכאשר הימין ניסה לעשות את הדברים האלה, הוא נתקל בהתנגדות חריפה משמאל. לא נתנו לפרובוקציות האלה לקרות: לא ברמה המשפטית ולא ברמה הפוליטית. היום הכל עובר.

יש היום איזה תזה שאומרת שאם לערבים מותר לגור בשכונות יהודיות, גם ליהודים מותר לגור בשכונות ערביות. זה כמובן לא מדויק. יהודים שרוצים לגור בשכונות הערביות הם האחרונים שמעוניינים בדו קיום. יש להם מטרות אחרות. אלה לא אנשים שפועלים בשביל לקדם את השלום, הם רוצים לקדם ירושלים יהודית לעומת הערבים שבאים לשכונות היהודיות כדי לשדרג את רמת החיים שלהם, שרוצים דו קיום.

יש ניסיון של הימין הישראלי לקבוע עובדות בלתי הפיכות שלא יאפשרו להגיע לשתי מדינות. אנחנו יודעים את זה, והשאלה היא מדוע אנחנו מסכימים לזה. מדוע אנחנו עוצמים עיניים ונותנים לזה לקרות?

אל-מוניטור: אתה מצליח להבין מהיכן מגיע הרפיון הזה?

פינס: אני אומר שהשמאל הישראלי החדש קיפל את הדגל המדיני-ביטחוני ונותר רק עם הדגל החברתי. אני חושב שזו לא רק אוזלת יד או טעות פטאלית שמנציחה את שלטון הימין בישראל, אלא גם מצב שעלול לייצר כאן מציאות של מדינה דו-לאומית עם מאפיינים לא דמוקרטיים. יש איזושהי הרמת ידיים בשמאל נוכח מציאות מדינית שלא רוצים להתמודד איתה, מעדיפים לעסוק בנושא החברתי -  מאבק שהוא כמובן מאוד צודק אבל גם הרבה יותר קל מבחינה פוליטית.

הייתי חבר כנסת, אני יודע שהרבה יותר קל לבוא לציבור הישראלי עם דרישה לצדק חברתי מאשר לדרוש שתי מדינות לשני עמים. הימין הצליח להוציא סטיגמה לשמאל והפך אותו למילת גנאי, ובמקום להתמודד עם זה בורחים מהמקום של השמאל המדיני ומתמקדים בחברתי. אבל זה לא יכול להיות בשום פנים ואופן הדגל היחיד של המרכז-שמאל הישראלי.

בעבר מפלגת העבודה והשמאל הצליחו לייצר בסיס הסכמה רחב לעמדותיהם, גם בתקופה של פיגועים מאוד קשים כמו בימי רבין, פרס וברק. היה אז קרב על דעת הקהל. אם אנחנו, כל המפלגות שמאמינות בשלום, נמשיך לא להתמודד בחזית המדינית מול הימין ולא נציע פתרונות, האלטרנטיבה לא תהיה מספיק חזקה.

אל-מוניטור: מה המשמעות של המצב הזה לטווח הארוך?

פינס: אני מסתכל על המפה הפוליטית, ונכון לרגע זה אני רואה התמודדות מאוד קשה בין הימין לימין הקיצוני. אני רואה התמודדות בתוך הליכוד או בין הליכוד ל'ישראל ביתנו' ו'הבית היהודי' עם הרבה ויכוחים. לעומת זאת אני לא רואה את מפלגות השלום הישראלי נמצאות בוויכוח הזה.

אל-מוניטור: אולי לציבור נשבר מהתהליך המדיני מאז קריסת אוסלו והאינתיפאדה השנייה?

פינס: אכן, מאז ועידת השלום של ברק בקמפ דיוויד יש אכזבה מהיכולת לעשות שלום, גם שלנו וגם של המנהיגים הפלסטינים. מי שאמר שאין פרטנר פלסטיני היו קודם כל אהוד ברק בעת שהיה ראש ממשלה [2001-1999] מטעם מחנה השלום ואחר כך אריאל שרון שביצע התנתקות [2005] לא מתוך הסכם שלום אלא כמהלך חד צדדי.

בנוסף, ההצטרפות שלנו לממשלות ימין לאורך לא מעט שנים הייתה בעוכרנו וגרמה לציבור שלנו ללכת יותר ימינה. גם 'יש עתיד' ו'התנועה' יושבות עכשיו בממשלת ימין, כמו שמפלגת העבודה ישבה בממשלת הימין הקודמת של נתניהו.

כל הדברים האלה זה שאלת הביצה והתרנגולת: האם הציבור הולך ימינה או שהמנהיגים לוקחים אותו לשם? הרי נתניהו ברוב חוכמתו לא הקים מעולם ממשלה על טהרת הימין, כי תמיד הוא רצה שיהיה לו עלה תאנה ממחנה השלום שבאמצעותו יוכל לנהל את מדיניותו. תמיד יש מי שמצטרף לממשלת ימין, נותן לה לגיטימציה ומשמש לה עלה תאנה.

אל-מוניטור: יש תקנה למצב הזה?

פינס: כדי שזה ישתנה אנשים צריכים להבין שבריחה מההתמודדות בנושאים המדיניים משמעה הרמת ידיים בכל הקשור לייצור אלטרנטיבה שלטונית. מי שלא נאבק על עתידה של מדינת ישראל מבחינה מדינית-ביטחונית, בעצם אומר שהוא מקבל את נתניהו גם כראש הממשלה הבא, ויכול להיות שהוויכוח וההתמודדות יהיו בין בנט לנתניהו. מי שחושב שרק בגלל הדגל החברתי הוא יצליח לשכנע את עם ישראל לתמוך במפלגות השלום טועה בגדול.

אל-מוניטור: אולי זה בגלל שבשמאל-מרכז המועמדים השונים לא מתאחדים?

פינס: גם בימין לא כולם הולכים ביחד וזה לא הסיפור. אתה תפיל את נתניהו בזה שקודם כל לא תקבל את הדרך שלו ותתמודד איתו במגרש הזה. כל יום שלבני, ועמיר פרץ ומצנע ויאיר לפיד ועופר שלח וכל החברים שם יושבים בממשלת נתניהו, זה אומר שהם מסכימים עם הדרך שלו ועם כל מה שהוא עושה. כלומר מרוויח זמן ולא עושה שלום.

הם צריכים לעזוב את הקואליציה על העניין המדיני. אני עזבתי ממשלה כשליברמן נכנס אליה, כי לי ולו לא היה מכנה משותף אלמנטרי.

אני האחרון שמאשים את הציבור שהלך ימינה. הוא הלך ימינה כי השמאל לא נאבק על דעתו ומדיניותו וכי השמאל יושב כבר שנים בממשלות ימין.

אל-מוניטור: הכל אבוד?

פינס: אני דווקא חושב שיש הזדמנות היסטורית, כי לדעתי נתניהו כבר מעבר לשיאו. אני חושב שהציבור הישראלי מבין שנתניהו נוסע במכונית הזאת על אדי הדלק.  יש כאן הזדמנות מאוד חזקה לנצח בבחירות הבאות ולהחליף את השלטון, אבל כל עוד לא ילמדו את הלקח מהבחירות הקודמות זה לא יקרה.

אל-מוניטור: הרצוג יכול להוביל את השמאל לניצחון?

פינס: אני מאמין שכן. אני אוהב את זה שהוא בא ממנהיגות משתפת, עייפתי ממנהיגות מאצ'ואיסטית ומתלהמת שלא הובילה אותנו לשום מקום. אני חושב שהוא צריך להראות לציבור הישראלי שיש סגנון ודרך אחרת, רעיונות אחרים, שיש אלטרנטיבה.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: two-state solution, right wing, left wing, labor party, israeli-palestinian conflict, israel, benjamin netanyahu

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept