האם תקדים "קו 300" יהווה בסיס לחנינת נתניהו?

אם ניתן ללמוד מסקר שפורסם השבוע [10 בנובמבר] בחדשות 13 על תוצאותיו של סיבוב בחירות שלישי בטווח הקרוב, הרי שמאזן הכוחות בין שני הגושים יישאר ללא שינוי. 57 המנדטים שהציבור מעניק עתה, לפי הסקר, לגוש המרכז-שמאל, ו-54 המושבים של גוש הימין-חרדים מותירים את ההכרעה בידיו של יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שמפלגתו עולה לתשעה מנדטים. עם זאת, הסקר אינו משקף את ההשפעה על ציבור הבוחרים של הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה. הדעת נותנת כי הוספת התואר "נאשם" לשמו של בנימין נתניהו לצד התואר "מנהיג הליכוד", לא תשפר את מצבה של המפלגה בקלפי.

משכשלו מאמציו של נתניהו להשיג רוב של 61 חברי כנסת לקידום חוק החסינות, המפלט האחרון שלו מספסל הנאשמים הוא בקשת חנינה מנשיא המדינה, בכפוף להמלצתו של היועץ המשפטי לממשלה. מקור יודע דבר המקורב לצמרת הפרקליטות, הציע השבוע בשיחה עם אל-מוניטור שלא להתייחס ברצינות רבה מדי להכחשות הנמרצות שיוצאות מלשכת ראש הממשלה לגבי האפשרות הזאת.

חסידי המהלך של חנינה לפני פסק דין מזכירים את תקדים פרשת החנינה שהוענקה בשנת 1986 לאנשי השב"כ, שהוציאו להורג שני מחבלים אשר חטפו אוטובוס בקו 300. לאחר שטפלו את האשמה על אלוף יצחק מרדכי, הם קשרו קשר להוליך שולל ועדת חקירה. על פי הסדר שהושג בין היועץ המשפטי לממשלה אז, יוסף חריש, לנשיא המדינה חיים הרצוג, ראש השב"כ אברהם שלום התפטר מתפקידו. אנשי הארגון האחרים זכו לחנינה ללא משפט, לאחר שהודו באשמה וקיבלו אחריות למעשיהם. צירופו של עורך דין רם כספי, שייצג בזמנו את אנשי השב"כ, לצוות הפרקליטים הנוכחי של נתניהו, מחזק את הידיעות בדבר מגעים לגיבוש עסקה דומה.

מיכאל בן יאיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה בתקופת ממשלת רבין [1995-1992], אמר לאל-מוניטור כי הוא מתקשה להאמין שעסקת קו 300 תשמש תקדים לעסקת חנינה מראש לנתניהו. "במקרה ההוא העילה הייתה שמירת ביטחון המדינה", אמר המשפטן הבכיר, "ואילו במקרה של נתניהו אין עילה דומה". בן יאיר משער שבעניינו של נתניהו מדובר בפרישה של ראש הממשלה מהחיים הפוליטיים תמורת סגירת תיקיו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. לדעתו גם פתרון זה אינו מתקבל על הדעת, "בוודאי שלא בשלב הזה של ההכנות להגשת כתב אישום".

אם בכל זאת כך יקרה, הרי שכמו בפרשת קו 300, הענקת חנינה לראש הממשלה כנגד הודאה באשמה והתפטרות מתפקידו צפויה למצוא את דרכה לשולחנו של בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אז, מאיר שמגר, כתב בהחלטה לדחות את העתירה נגד החנינה כי "רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולה אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר, יכולות להצדיק התערבות מוקדמת כמתואר במהלך הרגיל של סדרי המשפט".

שמגר ציין אז כי בסמכותו של הנשיא להעניק חנינה לפני משפט, והדגיש כי "שלטון החוק, האינטרס הציבורי והגישה הממלכתית אינם מושגים סותרים או מתנגשים, אלא הם משולבים זה בזה". דברים אלה יכולים לשמש בסיס לטיעון, שהתפטרותו של נתניהו מתפקידו היא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. הסתלקותו מהזירה הפוליטית תאפשר לשים קץ לחוסר היציבות השלטונית, המקשה על ישראל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים כבדי משקל שהיא ניצבת לפניהם.

מתנגדי עסקת חנינה כזו מצטטים את השופט אהרן ברק, שהיה בדעת מיעוט בבג"ץ פרשת קו 300. פרופ' ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון, היה סבור כי על כל נאשם לעבור הליך משפטי שבסופו פסק דין, ורק אז ניתן להכריע האם ראוי לחון אותו או לא. דעה דומה הביע הפרופ' למשפטים יונתן יובל מאוניברסיטת חיפה. במאמר "על חסינות וחנינה – אנטומיה של מושגים נורמטיביים" [2008] כתב יובל, כי "מבקשי הבקשה 'הודו' בעבירות המיוחסות להם, ומרגע זה נתפסו כ'מורשעים' – לא בעיני בית המשפט הפלילי שהפרשה הופקעה מתחומו אלא במסגרת 'המערכת המשפטית זוטא' שיצרו אדריכלי, או מוטב לומר תסריטאי, אותה 'חנינה' אומללה".

בהתייחסו לפרשת קו 300 הוסיף יובל, כי "תפיסת ההליך עוותה, כך שנותרו ממנה רק אלמנטים טקסיים וסימבוליים". בתסריט הזה, הצליף יובל, נשיא המדינה ייצג "טריבונל אקסטרא-משפטי". הוא טוען כי הפקעת כפיפותו של אדם מגדר כוחות המשטרה, התביעה ובית המשפט לפני הרשעה בדין אינו חנינה, אלא יצירת חסינות רטרואקטיבית.

"מדד הקול הישראלי", הסקר החודשי של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, מלמד שגם הציבור הישראלי חלוק בדעתו לגבי עסקת חנינה תמורת פרישה. 52% מכלל הציבור מתנגדים לכך שהמדינה תציע לנתניהו הסדר טיעון, לפיו הוא יודה בהאשמות נגדו ויפרוש לתמיד מהחיים הציבוריים, ובתמורה לא יעמוד למשפט. עורכת המדד, פרופ' תמר הרמן, ציינה כי למהלך ישנה התנגדות רחבה לא רק בשמאל, שרואה בכך עיוות של הצדק ורוצה לראות את נתניהו על דוכן הנאשמים, אלא גם בקרב אנשי ימין המאמינים בחפותו של נתניהו ומתנגדים לסילוקו מהחיים הפוליטיים. אלה וגם אלה (64%) מעדיפים הקמת ממשלת אחדות על פני הליכה לבחירות נוספות (15%). זה כמעט כמו לקבל את נתניהו ובאותו הזמן גם לדחות אותו.