דילוג לתוכן העיקרי

מה הרוויח נתניהו מהגיחה הקצרה לרוסיה?

תמונה משותפת עם פוטין בשביל הקמפיין השלו הוא השיג, אבל בנושאים המהותיים באמת ספק אם נתניהו חזר עם הישג מעוד גיחה ערב בחירות לרוסיה. למרות כל ניסיונותיו הוא לא מצליח לתקוע טריז בין מוסקבה לטהרן.
Russian President Vladimir Putin shakes hands with Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu during a meeting at the Bocharov Ruchei state residence in Sochi, Russia September 12, 2019. REUTERS/Shamil Zhumatov - RC1C716EE3D0

חמישה ימים לפני הבחירות לכנסת [12 בספטמבר] המריא ראש הממשלה בנימין נתניהו לסוצ'י על מנת להיפגש עם מקבילו הרוסי הנשיא ולדימיר פוטין. בתחילה רצה נתניהו במשהו אחר לחלוטין. הוא חשק בפגישה משולשת של היועצים לביטחון לאומי של ישראל, רוסיה וארה"ב, רצוי בהשתתפות ראשי שלוש המדינות – פוטין, טראמפ ונתניהו. היוזמה הזו נכשלה. פוטין סירב לשתף פעולה, בעוד שארה"ב עסוקה כעת במשהו אחר לגמרי – הפגישה המסתמנת של הנשיא האמריקאי עם הנשיא האיראני חסן רוחאני, למורת רוחו של נתניהו.

נתניהו, שביצע גיחה למוסקבה גם ערב הבחירות האחרונות באפריל, ציין טרם נסיעתו שבכוונתו לשוחח עם פוטין על המצב בסוריה, להתעקש על חופש הפעולה הצבאי של ישראל ולהסביר את חומרת ההתנהלות האיראנית. האם הצליח ראש הממשלה להגשים את המטרות הללו? ספק רב.

לפגישה המדינית בסוצ'י קדמו שתי הצהרות חשובות שיצאו השבוע ממוסקבה, הראשונה עסקה באיראן. בניגוד לנתניהו שטען [9 בספטמבר] כי איראן ממשיכה להפר את ההסכם שנחתם בינה לבין המעצמות ב-2015 ומפתחת נשק גרעיני, הנציג הרוסי בסוכנות לאנרגיה האטומית הצהיר [10 בספטמבר] כי "כל הממצאים של הסוכנות מדגישים את האופי האזרחי של תוכנית הגרעין האיראנית". לאחר כיממה פרצה "סערת הסיפוח", כשנתניהו מצהיר בחגיגיות כי אם רק יזכה בכהונה נוספת הוא יספח את בקעת הירדן ואת צפון ים המלח. סביר שבאותן שעות ראש הממשלה היה מרוכז בזירה הפנים-ישראלית, כשהוא מנהל מאבק הישרדות עיקש מול אביגדור ליברמן שהפך מאוהב לאויב ומול איילת שקד שנואת נפשו. אך ב"הכרזה הדרמטית" צפו לא רק בישראל אלא גם בעולם. מדינות ערב גינו, בארה"ב הכריזו שהמדיניות האמריקאית כלפי השטחים הפלסטיניים נותרה ללא שינוי וברוסיה הביעו חשש שצעד כזה יביא ל"הסלמה קשה".

בשני המקרים מדובר במדיניות רוסית ברורה, שלא השתנתה, למרות הקשרים הטובים והקרובים בין ראש הממשלה הישראלי לנשיא הרוסי. רוסיה מתחזקת ברית אסטרטגית קרובה עם איראן, ולמרות שהאינטרסים של שני הצדדים לא תמיד חופפים או זהים, איראן חשובה לרוסיה כשחקנית מפתח בזירה הסורית וכעוגן של רוסיה במזרח התיכון. גם ביחס לפלסטינים העמדה הרוסית לא השתנתה – רוסיה הכירה בעצמאות של פלסטין [2012], תומכת בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" ומתחזקת קשרים קרובים הן עם הרשות הפלסטינית והן עם החמאס. קשריה עם ישראל לא גרמו לשום שינוי בעמדה זאת.

בעניין חופש הפעולה בשמי סוריה, קשה לקבוע האם האינטרס הישראלי היה נפגע אילו נתניהו היה נפגש עם פוטין לא ב-12 בספטמבר אלא בעוד מספר ימים, למשל יממה או שתיים אחרי הבחירות. מה שברור הוא שהנושא הסורי ימשיך להיות מרכזי גם בעוד שנה ושנתיים מעכשיו.

בשלוש השנים האחרונות שבהן קיימת נוכחות רוסית בסוריה, חיל האוויר הישראלי נהנה מחופש פעולה רחב במדינתו של אסד. המדיניות המוסכמת על שני הצדדים הייתה כזו: ישראל יכולה להמשיך ולפגוע במטרות איראניות כשהיא איננה מבקשת רשות מהרוסים, אך גם לא נוטלת אחריות. ברוסיה ציפו שישראל לא תפריע למאמצים של המשטר הסורי להחזיר שליטה על השטחים שנכבשו על ידי המורדים וארגוני הטרור, ובירושלים קיבלו את התנאי הזה ללא עוררין.

הכל השתנה בספטמבר 2018 לאחר שסוריה הפילה בטעות מטוס רוסי ועליו 15 אנשי צוות, שנהרגו. לפי הדיווחים זה קרה במהלך תקיפה ישראלית. ברוסיה האשימו את ישראל באחריות לכך, ופרסו בסוריה את מערכות ההגנה האווירית 300S (אחרי שבמשך שנים ישראל הצליחה לעכב את אספקת המערכות הללו לדמשק). במוסקבה לא הסתפקו באספקת המערכות המתקדמות, אלא פרסו גם אמצעי לחימה אלקטרונית מול חופי סוריה ולבנון לצורך שיבוש מערכות ניווט ורדאר שמותקנים במטוסי קרב. לפני כשלושה חודשים [יוני 2019] דווח כי רוסיה גרמה לשיבושים בשדה התעופה בן גוריון, אך היא הכחישה זאת. אם בכל זאת יש בדיווח בדל של אמת, פירוש הדבר שרוסיה השתמשה בכוחה על מנת להעביר מסר מסוים לישראל.

אם בעבר נתניהו קיווה שיוכל לגרום לפוטין להתרחק מאיראן ואולי ניתן יהיה לסכם על איזושהי עסקה חדשה בסוריה בין רוסיה לארה"ב, הרי שלאחר 13 פגישות בינו לבין פוטין בארבע השנים האחרונות ואינספור שיחות טלפון, נראה כי נתניהו טרם הצליח לתקוע טריז בין מוסקבה לטהרן. השותפות בין שתי המדינות בסוריה חזקה ואיתנה, למרות הדיווחים על מתיחות בין היחידות הסוריות השונות שנאמנות לרוסיה או לאיראן. איראן היא שותפה ללחימה נגד המורדים, אך גם לייצוב הכלכלה הסורית, כי בינתיים היא ולא רוסיה משקיעה סכומים נכבדים בכלכלת דמשק.

כהרגלה, רוסיה משתפת פעולה עם כל הצדדים: בשאר אסד, חיזבאללה, איראן וישראל, והיא זאת שתקצץ להם כנפיים כשתרצה. ישראל תצטרך להסתפק בשיתוף הפעולה הקרוב עם הצבא הרוסי במטרה למנוע התנגשות בשמי סוריה ובתקיפות אוויריות בהיקף מופחת. בשורה התחתונה: לאחר שנים של מעורבות רוסית בסוריה, מטרת העל שאותה הציג נתניהו – הרחקה של איראן מגבולותיה של ישראל או דחיקה שלה החוצה, לא הושגה.

ובינתיים בישראל, הקמפיין "ליגה אחרת" נועד לשדר לציבור הבוחרים בישראל מסר פשוט: ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא המדינאי היחיד בישראל ואין בלתו. ישראלי שחוזר מעבודה וצופה בחדשות הערב או מאזין להם ברדיו בדרך הביתה, אינו מודע לניואנסים של המדיניות הרוסית במזרח התיכון ולא זוכר האם רוסיה הבטיחה להרחיק את איראן למרחק של 80 ק"מ או 40 ק"מ מהגבול.

אחת המטרות הלא מוצהרות של הפגישה עם פוטין הייתה תמונה אחת ומשותפת, של פוטין ונתניהו, שתקשט את עיתוני סוף השבוע ואת מהדורות החדשות. המטרה הזאת הושגה. מלבד זאת, במשך כל היממה האחרונה דנו בכל ערוצי התקשורת ביחסי ישראל ורוסיה ובמצב הרגיש בסוריה ובאיראן, ולא בכתבי אישום, בשחיתות, בהקלטות או ביתר הצרות המשפטיות של ראש הממשלה. גם על המטרה הזאת ניתן לסמן "וי".

האם זה יעזור לנתניהו בבחירות? אין לדעת. דרך אגב, הנשיא פוטין נפרד מנתניהו בקרירות מסוימת כשאמר כי הוא "מקווה שמי שייבחר ישמור על הידידות בין המדינות". כפי שאמר הנרי קיסינג'ר – למדינות אין חברים אלא רק אינטרסים.

More from Ksenia Svetlova

Recommended Articles