אימוץ יוזמת השלום הערבית קודם לנורמליזציה

ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר לפתוח את ישיבת הממשלה ביום ראשון [30 ביוני] בציטוט "אמירה חשובה מאוד" מראיון שהעניק שר החוץ של בחריין, שייח חאלד בן אחמד אל-חליפה, לחדשות ערוץ 13: ״ישראל היא מדינה במזרח התיכון, היא חלק מהמורשת של האזור. לעם היהודי יש מקום בקרבנו. הציבור הישראלי צריך להאמין שיש מדינות באזור שרוצות להשיג שלום ושמעודדות את הפלסטינים לעשות שלום״. נתניהו זקף את המסר המרנין של השר הבחרייני, איך לא, לזכות "המדיניות שלנו שהופכת את ישראל לכוח עוצמתי באזור ולכוח עולמי עולה."

"בשעה שאנחנו מתקרבים למדינות ערב, ומנרמלים בהדרגה את היחסים עמן, ובשעה שאנחנו בירכנו על הכנס בבחריין, שנועד בראש ובראשונה להביא לפריחה כלכלית לפלסטינים ולאזור כולו", המשיך נתניהו, "הפלסטינים תקפו את הכנס בשצף קצף בניגוד לאינטרס שלהם עצמו...אנחנו לעומתם ממשיכים לקדם את הקשרים עם העולם הערבי, כולל היום הזה, וזה משרת את כולם."

כהרגלו, נתניהו בורר את העובדות שמתאימות לתעמולה שלו ומתעלם מאלו שסותרות אותה.

הנה כמה שורות מהריאיון עם אל-חליפה, שנעדרו מההודעה הפומבית שקרא נתניהו בפתח ישיבת הממשלה: "אני מודאג לגבי יוזמת השלום הערבית, שקוראת לפתרון שתי המדינות", אמר השר הבחרייני והוסיף: "לא שמענו אפילו רמז של קבלה חיובית של יוזמת השלום הערבית מצד ממשלת ישראל. שמענו דברים כאלה מגורמים פוליטיים שונים בישראל, אבל התגובה של ממשלת ישראל הייתה מלאה בהסתייגויות ובחוסר אמון...אני מייעץ לנתניהו ולפלסטינים לא לפספס את ההזדמנות שקיימת היום להשיג הסכם שלום". 

אין זו הפעם הראשונה שנתניהו גונב את דעת הבריות על ידי הצגה מעוותת של האינטרסים הביטחוניים המשותפים לישראל ולמדינות המפרץ, ובראשם העימות עם איראן. כל מחווה פומבית כמו ביקור בעומאן, טורניר ספורט בדוחא או הזמנת עיתונאים למנאמה, הופכים אצלו לעוד הוכחה, כביכול, שהוא, ורק הוא, מצליח גם לקדם את היחסים עם מדינות ערב, גם לפתח את מפעל ההתנחלויות וגם לנטרל את הפלסטינים. האופוזיציה ממרכז-שמאל מצדיעה לראש הממשלה, כאילו הוא זה שפרץ את הדרך לעולם הערבי, ואף עושה זאת מבלי לשלם מחיר בזירה הפלסטינית.

כחול לבן לא קבעה עד היום את עמדתה כלפי יוזמת השלום הערבית. מפלגת העבודה שקועה במריבות על הפירורים שנותרו בידה אחרי הבחירות האחרונות באפריל, ולא מתפנה להזכיר לציבור ששני ראשי ממשלה מטעמה – יצחק רבין ושמעון פרס – ביקרו בעומאן כבר בשנות ה-90'. הסכם אוסלו, שהשניים חתמו עליו, בניגוד לעמדתם של נתניהו וחבריו, הוא זה שהביא לפתיחת נציגויות רשמיות בקטאר, עומאן ומרוקו. כולן נסגרו בעקבות העימותים האלימים בשטחים והקיפאון במשא ומתן המדיני. זאת ועוד, נציגים בכירים מרוב מדינות ערב ישבו לצידם של בכירים ישראלים כבר בוועידת השלום במדריד ב-1991 ובפסגת אנאפוליס ב-2001.

נתניהו מנסה להשריש את הפרדיגמה, שלפיה נורמליזציה עם מדינות ערב מבוססת על המאבק המשותף נגד איראן ואינה קשורה לסכסוך עם הפלסטינים. ד"ר פיל גורדון, מי שהיה ראש המחלקה למזרח התיכון בבית הלבן בתקופת ממשל אובמה, וליווה מקרוב את התהליך המדיני, טוען בנייר עמדה כי "החזון של ישראל לנרמל את יחסיה עם מדינות ערב ללא הסכם עם הפלסטינים הוא דמיוני" [2017]. לדבריו, אפילו צעדים מתונים לנורמליזציה ידרשו מישראל לעשות הרבה יותר מכפי שרבים בישראל משערים. "בסופו של דבר", הדגיש גורדון, "הדרך לנורמליזציה עם מדינות ערב עדיין עוברת דרך הבעיה הפלסטינית, ולא להיפך".

כשהנשיא ביל קלינטון הציע לראש הממשלה אהוד ברק בשנת 2000, לצרף את מנהיגי סעודיה ומדינות המפרץ לטקס החתימה על הסכם השלום שלא התממש עם סוריה, ברק השיב בדרכו הבוטה: "אני לא צריך עשרים גלביות". אכן, עם כל החשיבות שיש לייחס ליחסים עם מדינות המפרץ, האינטרס האסטרטגי הראשון במעלה של ישראל הוא סיום הסכסוך עם הפלסטינים, סכסוך שמשחית את ישראל כבר יותר מ-50 שנה ופוגע בביטחונה. יש לקוות שבעתיד הלא רחוק תיפתח מחדש הדרך לשלום עם סוריה ולבנון. הנורמליזציה עם מדינות המפרץ אינה אלא הקינוח, שמוגש לאחר המנה העיקרית: פתיחת משא ומתן על בסיס יוזמת השלום הערבית משנת 2002.

ביולי 2009 כתב שליט בחריין, חמד בן עיסא אל-ח'ליפה, בוושינגטון פוסט, כי "לא עשינו עבודה טובה מספיק כדי להוכיח לישראלים איך היוזמה שלנו (יוזמת השלום הערבית ממארס 2002) יכולה להיות חלק משלום בין שווים, בארץ הבעייתית הקדושה לשלוש הדתות הגדולות". אולי השכנים הערבים היו יכולים לעשות עבודת שיווק מעט טובה יותר ליוזמת ה"שטחים תמורת נורמליזציה" שלהם; אך בעשור האחרון, העשור של נתניהו, לא היו בממשלת ישראל קונים לסחורה הזאת. יש לציין שגם בשבע השנים הקודמות לשלטון נתניהו, היוזמה לא זכתה לעלות לשולחן הממשלה.   

החשיפה החיובית הנדיבה שקיבלה ועידת בחריין סוללת את דרכו של נושא השלום לסדר היום הפוליטי. נתניהו יתקשה כעת להדביק למחנה תומכי הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' את הכינוי "שמאלנים", שנהפך אצלו לשם נרדף לבוגדים. הרי זה בדיוק מה שדורשים אותם מנהיגים ערבים חביבים שראש הממשלה שר להם שירי הלל.