בתרחישים המוקדמים שהועלו בישיבות המטה של "כחול לבן", דיברו האופטימיסטים על 35-34 מנדטים כמטרה שתהווה קו פרשת מים לניצחון. כל מספר מעל הכמות הזו, אמרו האסטרטגים של המפלגה הטרייה, שקראה תיגר על נתניהו, יביא אותנו לטווח ניצחון.
ב-9 באפריל בלילה התברר שהמטרה הזו הושגה, אבל הניצחון לא. נתניהו הצליח להביא את אותה כמות קולות (36 מנדטים אחרי קבלת תוצאות האמת), ונהנה מעדיפות בזכות גוש הימין הגדול בהרבה מגוש המרכז-שמאל. נתניהו טרף את הימין, חיסל את נפתלי בנט ואיילת שקד, הדביר את "זהות" של משה פייגלין והוריד למינימום את "איחוד מפלגות הימין", ועדיין נותרו לו מספיק שותפים קואליציוניים להקמת ממשלה יציבה. גנץ ולפיד הורידו את מפלגת העבודה לשפל היסטורי חסר תקדים ונותרו ללא ממליצים משמעותיים. העובדה שהמפלגות הערביות בישראל אינן שותפות לגוש מרכז-שמאל ואינן נספרות במשחק הקואליציוני הופכת את משימת הגוש הזה לכמעט בלתי אפשרית.
