הבחירות לכנסת ה-21 תהיינה הפעם ה-15 מאז מלחמת 1967 שאזרחי ישראל וחייליה יממשו את זכותם הדמוקרטית, בשעה שהם שולטים על מיליוני בני אדם. היו זמנים שהקריאה "די לכיבוש" זכתה למקום של כבוד בשיח הפוליטי לצד המילה "שלום". אבל בעשור של שלטון נתניהו-בנט המילים הללו פינו את מקומן לשיח הסיפוח וההסתה (ראו מאמרו של שלומי אלדר). כאילו שאם לא אומרים "כיבוש" אין כיבוש. מה שהקפיץ את הימין נגד מגישת "המגזין" בערוץ 13, אושרת קוטלר, לא היה השימוש שלה במונח "כיבוש" אלא "הפגיעה בחיילי צה"ל" (היא אמרה: "שולחים ילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש", 16 בפברואר). השורה התחתונה בדבריה – "זו התוצאה של הכיבוש" – יצאה נקייה. אם לא מגיבים (על כיבוש) זה לא קיים.
כיצד מתמודדת מדינה המתהדרת בתואר "דמוקרטית" עם שליטה מתמשכת על עם אחר? יש כמה שיטות. בנימין נתניהו, למשל, מצייר מציאות אלטרנטיבית. כך לדוגמא, בנאום שנשא במארס 2018 בוועידת אייפא"ק, הוא מתח ברוב חוצפתו קו ישר בין הערכים שהנחילו לאמריקה אברהם לינקולן ומרטין לותר קינג: "חירות, צדק, שלום ותקווה" לבין ערכי היסוד של ישראל, תוך התעלמות מישראל הכובשת, המפלה, המדכאת והמייאשת. מעניין לאיזה ערך הוא משייך את "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".