מי ירה את הרקטות שהביכו את ישראל?

הרקטה שנחתה בלילה שבין שלישי לרביעי [17 באוקטובר] על בית מגורים בבאר שבע, שניות אחרי שאם המשפחה נמלטה עם שלושת ילדיה לחדר המוגן במרתף, נחתה גם על הצמרת הביטחונית בישראל כרעם ביום בהיר. רקטה נוספת נורתה באותו לילה צפונה ונפלה בים, מול עיר גדולה בגוש דן. בדיוק כמו הקיץ ההוא ב-2014, כשהמודיעין הישראלי שינן באזני הדרג המדיני שחמאס "לא מעוניין בהסלמה ולא שואף לסבב לחימה", כך גם עכשיו: ההערכה המודיעינית היא שחמאס לא רוצה, אבל המציאות לא מתיישרת עם ממצאי המודיעין.

"מי שיורה רקטה מדויקת וכבדה לבאר שבע, ועוד אחת צפונה, הוא מי שרוצה להדליק את הזירה", אמר לאל-מוניטור שר קבינט ישראלי, "אנחנו שומעים את המודיעין ויודעים שמדובר בהערכות מבוססות, ועדיין מה שקרה בלילה מוזר מאוד. מי שיישא באחריות הוא חמאס".

לקראת הצהריים התגבשה בצה"ל הערכה שלפיה הרקטות לא נורו בהתאם לרצון חמאס, אבל רק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי יש רקטות בטווח הזה ולכן הטיל צה"ל את האחריות הכוללת על יחיא סנוואר ואיסמעיל הניה, וחיל האוויר יצא לסבב תקיפות ברצועה (בסך הכל הותקפו 20 מטרות).

האירוע כבר זכה לכינוי "המקרה המוזר של הרקטה בשעת הלילה", מכיוון שזה קרה בעיצומן של שיחות שמנהל חמאס בעזה עם משלחת ענק של המודיעין המצרי, במאמץ להציל את ההסדרה. "חמאס יודע שירי על גוש דן ובאר שבע זו מלחמה", אמר לאל-מוניטור גורם צבאי בכיר, "חמאס לא רוצה עכשיו מלחמה, אבל יכול להיות שיש בחמאס גורמים שרוצים לסבך את המצב ולעשות סבוטאז' מבפנים".

כך או אחרת, במחצית הראשונה של יום רביעי שררה בישראל מבוכה רבתי. האירוע התרחש בעיצומה של מתקפה ציבורית לא פשוטה של ח"כים מהימין על צה"ל ועל הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, שלוותה באישומים כבדים: על פי הביקורת הזו, שהשמיע בין היתר מי שהיה יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן, צה"ל הוא האשם במדיניות הרופסת של ישראל בעזה, באובדן ההרתעה ובאפס המעשה אל מול גל האלימות על הגדר. צה"ל והרמטכ"ל איזנקוט, אבל לא הדרג המדיני שתפקידו לקבל את ההחלטות, וגם לא בנימין נתניהו הנושא באחריות כוללת.

זוהי כנראה דרכו של נתניהו לנסות לרקוד בין החתונות הבוערות או להחזיק את המקל בשני קצותיו. הוא מרסן את שרי הקבינט ושומר על איפוק בעזה, אבל משגר חברי כנסת "סוררים" מטעמו להסית נגד הרמטכ"ל וצה"ל בתקווה שהביקורת תעבור אליהם. אגב, זה בדיוק מה שהוא עשה גם במהלך "צוק איתן" [2014].

מי שאיבד מזמן את הסבלנות הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן. הוא מתהלך כבר כמה ימים ובפיו הבשורה שלפיה "הגיע הזמן להנחית מכה חזקה על חמאס בעזה". בשיחה עם אל-מוניטור הדגיש ליברמן כי הפעם צריך "ללכת בכל הכוח ולתת מכה חזקה, גם במחיר של התלקחות כוללת. אין ברירה. העובדה שבאותו היום שבו הכנסנו את משאיות הסולר לעזה חמאס הסתער באלימות רבה על הגדר, מוכיחה שכל מי שחשב שיש סיכוי להסדרה עם חמאס – טעה".

 ליברמן מנסה לטעת את הרושם שהוא מתנגד לאורך כל הדרך להסדרה וסבור שאין לה סיכוי. יש ממש בטענתו זו, אבל יש בה גם לא מעט פוליטיקה. מי שעושה מליברמן קציצות מול הבייס האלקטורלי בימין הוא עמיתו לקבינט, יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. ליברמן, שנאלץ להיות המבוגר האחראי הסביבתי ולכבד את הערכות המודיעין וזרועות הביטחון, מביט בבנט שעושה עליו סיבוב פוליטי בעיניים כלות. עושה רושם שהשבוע הוא הגיע לקצה יכולת האיפוק שלו. ביום שלישי הוא היה עדיין במיעוט בקבינט. הרוב, בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו, עדיין סבר שיש לתת סיכוי למאמצי ההסדרה. ביום רביעי בבוקר, אחרי שבית מגורים נהרס ומשפחה שלמה ניצלה בנס, הדברים נראו אחרת לגמרי.

השאלה היא, מה עכשיו? נתניהו במצוקה מול הבייס שבימין. בעודו מתלבט קשות אם להקדים את הבחירות ולנצל את הפוזיציה הפוליטית הנוחה ואת השיא שלו בסקרים, הוא מתמודד עם צרות המאיימות על הבייס האלקטורלי שלו. ליברמן, כנ"ל. הוא מתקשה להמריא כשר ביטחון, בעיקר אל מול הביקורת על רפיסותו של צה"ל. אין בקבינט שרים שסבורים שצה"ל צריך לפלוש לעזה ולכבוש את הרצועה, אבל יש שם לא מעט שרים שסבורים שצה"ל צריך להנחית מכה קשה מאוד על חמאס, תוך ניצול יכולתו האווירית, על מנת להשיב את ההרתעה והשקט לעוטף עזה. הבעיה היא שמכה כזו יכולה להידרדר לסבב אלים פי כמה וכמה שיכול גם להדליק את יהודה ושומרון (אזהרה בנדון שיגר הרמטכ"ל לקבינט בחודש שעבר, ספטמבר 2018), וכל זה ממש לא מתאים לנתניהו בשנת בחירות.

הקבינט הישראלי אמור להתכנס ביום רביעי בערב, בתקווה שעד אז יפוענח ה"תעלול" של חמאס מהלילה וייוודע מי בדיוק ירה את שתי הרקטות, שאחת מהן כמעט חיסלה משפחה שלמה בבאר שבע. גם מצבו של סנוואר בעזה מסובך לא פחות, לאור העובדה שעד עכשיו לא הצליח לספק סחורה כלשהי לתושבי הרצועה הנאנקים תחת תשתיות מתפוררות, אבטלה גואה ורמת חיים מידרדרת. בתווך של כל זה תקועים המצרים והקטארים, המנסים, כל אחד מהצד שלו, לשפוך מים על המדורה. הבעיה היא שלא חסר למדורה הזו גם בנזין.