מה מסתתר מאחורי "האיום האיראני"?
שום משטר דמוקרטי אינו מסוגל להגן על שלום אזרחיו מפני צעיר שנולד לכיבוש וצופה לכלות את חייו ללא יום אחד של חירות. האיראנופוביה שנתניהו רוכב עליה היא עלה תאנה שנועד להסתיר את ערוותה של מדיניות הסטטוס-קוו של הימין בניצוחו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר השנה [ספטמבר 2018] לאולם העצרת הכללית של האו"ם כדי להעביר, כדבריו, "מסר לעריצים בטהרן". הוא הודיע כי ישראל לעולם לא תאפשר למשטר שקורא להשמדתה לפתח נשק גרעיני ותמשיך לפעול נגדו בסוריה, בלבנון ובעיראק. נתניהו הוסיף והבטיח להגן על עמו ועל מדינתו "בכל מקום ובכל זמן". המסר התקיף של נתניהו לאיראנים לא עשה רושם על הפלסטיני הצעיר שרצח השבוע [7 באוקטובר] את קים לבנגרונד-יחזקאל ואת זיו חג'בי באזור התעשייה ברקן שבגדה המערבית. גם לא על הילדים העזתים שמציתים את שדותיהם של יישובי עוטף עזה. במקומות האלה ובזמן הזה נתניהו אינו מצליח להגן על עמו.
בכל הנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, לנתניהו יש דווקא במה להתגאות. הקמפיין העיקש שהוא ניהל נגדה הקפיץ אותה לראש סדר היום הבינלאומי והאיץ את המו"מ שהוביל לחתימת ההסכם בין איראן לשש המעצמות. על הסכם זה אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט במארס השנה: "אנחנו לא מזהים כרגע הפרות איראניות של ההסכם... כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד, והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב-10 עד 15 שנה." אלוף במיל' עמוס גלעד, מי שהיה ראש אמ"ן-מחקר וראש החטיבה המדינית במשרד הביטחון, הסתייג אמנם מההסכם, ובכל זאת, בחודש יולי [2018] תהה גלעד, "למה צריך לבטל אותו? הם (האיראנים) עומדים בהסכם. אנחנו רק דוחקים באיראנים לפגוע בנו חזק יותר מאי פעם. במקום 130,000 טילים נקבל 200,000".
