מדינה שאינה יודעת גבולות

האיום המצמרר של שרת המשפטים איילת שקד על בית המשפט העליון (5 באוגוסט), כי פסילת חוק הלאום תפתח ״מלחמה בין הרשויות״, עורר, ובצדק, סערה ציבורית ותקשורתית. פגיעה ישירה כל כך ברשות השופטת מהווה חציית גבול שאפילו הימין הקיצוני נזהר מפניה. אך אין זה הגבול היחיד שהחוק מאיים לפרוץ. כפי שכתב כאן רן שקולניק בשבוע שעבר, לשון החוק מצטרפת לשורה של חוקים, תקנות והצהרות, שמכשירים את הקרקע לסיפוח שטחי הגדה המערבית. ודוק, השטחים - לא התושבים המתגוררים שם שאינם בני דת משה וישראל. מעשה זה יהיה הכרזת מלחמה על הפלסטינים ועל העולם הערבי, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמים בינלאומיים שישראל חתומה עליהם. 

מבקרי חוק הלאום מתמקדים במילת המפתח "שוויון" שנעדרת ממנו, אך יש מילה נוספת, חשובה לא פחות, שחסרה בו: המילה "גבולות". בחוק נאמר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". היכן שוכנת "מדינת ישראל"? האם בין הים לירדן, כל השטח שבו היא שולטת זה 51 שנה, אך ריבונית רק ב-78 אחוזים ממנו? עוד נאמר בחוק כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". האם העם היהודי רשאי לממש את זכותו להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, המשתרעת, על פי המסורת היהודית, מהפרת עד החידקל? ואולי העם היהודי צריך להסתפק בגבולות המנדט הבריטי, כפי שדורשים אנשי הימין החילוני? האם הקו הירוק יעלם לנצח?

אבל שופטי בג"ץ אינם צריכים להסתכן במלחמה נגד הרשות המחוקקת והמבצעת. כל שעליהם לעשות הוא לדרוש מהפרקליטים שייצגו את הממשלה לשרטט את גבולותיה הגיאוגרפיים של המדינה המוזכרת בחוק הלאום. אם הם יטענו כי חוקי מדינת ישראל הוחלו על פי חוק הלאום על כל השטחים הנתונים לשליטתה (אך לא על תושביה הפלסטינים), כפי שכבר קורה במציאות, יהיה זה הרקוויאם של הסכמי אוסלו, ונצחון החמאס.

בהסכם, שבעוד חודש ימלאו לו 25 שנה (13 בספטמבר), נכתב כי יעדו של המשא ומתן הישראלי-הפלסטיני הוא להוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. בהמשך ההסכם, שנחתם בנוכחות נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב, צוין שוב כי המשא-ומתן על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות 242 ו-338. 

בחתימתה על הסכם עם הצד הפלסטיני, אישרה ממשלת ישראל כי השטחים שמהם אותן החלטות או"ם דורשות לסגת כוללים את הגדה המערבית ורצועת עזה. אלה הטוענים שממשלת רבין עשתה מקח טעות כשחתמה על ההסכם, כדאי שיעיינו ב"מפת הדרכים" של ממשל בוש, שאושרה על ידי ממשלת שרון ב-2004. שר האוצר אז, בנימין נתניהו, היה בין אלה שהצביעו בעד המסמך, אשר הזכיר מספר פעמים את החלטה 242. בהחלטת הממשלה מאז נקבע כי "ההסדר העתידי יושג באמצעות הסכמה ומו"מ ישיר בין הצדדים, על פי החזון שהתווה הנשיא בוש״.

הבעיה היא, שבוש וכל נשיאי ארה"ב שקדמו לו, ואלה שבאו אחריו, כמו גם מוסדות האו"ם, לא הכירו בזכותה של מדינת ישראל לקבוע את גבולותיה בהסתמך על זיקתה ההיסטורית לשטחים שכבשה ב-67׳, כמצוין בחוק הלאום. נהפוך הוא, המתווה של הנשיא ג'ורג' בוש קבע כי החלטות 242 ו-338 הן הבסיס למשא ומתן "שיביא לסיום הכיבוש הישראלי שהחל ב-67׳״. בהערות למפת הדרכים הסכימה אפוא ישראל כי השטחים שמעבר לקו הירוק הם שטחים כבושים, או לכל היותר חלק ממולדת העם היהודי. אשר על כן, הם אינם חלק ממדינת ישראל וחוקיה לא יכולים לחול עליהם.

אפילו הנשיא טראמפ, שהכיר בירושלים כבירת ישראל, לא הסכים שירושלים "השלמה והמאוחדת", כלשון חוק הלאום, היא הבירה. הוא הדגיש שאת גבולות ירושלים יש לשרטט בהסכמת שני הצדדים, כמו גם את גבולות שאר השטחים שבמחלוקת. עם זאת, החלטה 242 מדגישה כי לכל הצדדים מגיע לחיות בגבולות מוכרים ובטוחים. הדרך הבטוחה ביותר להסכים על גבולות מוכרים הייתה ועודנה משא ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים, על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967. אך גבול אינו מילה נרדפת לחומה או גדר.

מייסד אש"ף יאסר ערפאת אמר לי בשעתו כי הוא אינו שולל את האפשרות לכונן קונפדרציה ישראלית- פלסטינית. הוא יוכל לעשות זאת, הוסיף המנהיג הפלסטיני, שעה אחת לאחר שיתאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית על ידי הקמת מדינה משלו בין הירדן לקו הירוק. חוק הלאום קובע כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". כאמור, החוק אינו משרטט את גבולות המדינה, אך הרוב היהודי בכנסת דוגל בכך שבכל הסדר מדיני הירדן יהווה את הגבול המזרחי של ישראל. בכך נשללת ממיליוני פלסטינים זכות ההגדרה העצמית וממילא הפתרון הקונפדרטיבי יורד מהפרק.

מאות אלפי פועלים ואנשי עסקים פלסטינים חוצים מדי יום את הקו הירוק, ורבבות אזרחים ישראלים, רובם ערבים, עושים את הדרך ההפוכה לצורכי מסחר ובילויים. השקל משמש זה עשרות שנים ההילך החוקי בשטחי הגדה והרצועה. גורמי ביטחון ישראלים מהללים את התיאום הפורה עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. חוק הלאום, פרי הבאושים של השקפת עולם מתנשאת וקצרת רואי, המתנהלת על פי כללי משחק סכום אפס, מחבל בסיכוי של ישראל להיות מדינה ככל העמים, מדינה עם גבולות מוכרים, שחיה בשלום ובביטחון עם שכנותיה. לשם כך על הישראלים לחזור למתווה ברוח אוסלו, שכל הצדדים יוצאים נשכרים ממנו, אך נופץ בידי קנאי שני העמים. את מחיר המלחמה שהם מחרחרים משלמים יום יום ילדי עזה וילדות שדרות שמעבר לגדר.