בדיפלומטיה, כמו בספורט, כשקבוצה מסרבת לעלות למגרש מסיבות פוליטיות היא סופגת הפסד טכני בלי שהיריבה נוקפת אצבע או מניפה רגל. זה מה שצפוי לקרות לנבחרת הפלסטינית אם הקפטן שלה יעמוד בסירובו לעלות למגרש המשא ומתן עם ישראל. התרחיש, אם לא הציפיה לכך, מבצבצת בין השורות מדבריהם של ג'ארד קושנר, היועץ הנשיאותי המיוחד וחתנו של הנשיא דונלד טראמפ, ושל השליח למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט. בראיון לעיתון הפלסטיני "אל-קודס", הסביר קושנר ש"כדי להשיג הסכם, שני הצדדים צריכים לעשות 'קפיצה' ולהיפגש איפשהו באמצע בין העמדות המוצהרות שלהם". הוא הוסיף כי "ספק אם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) מסוגל לעשות את זה".
במאמר שפרסם ב"הארץ" ב-9 ביוני קרא גרינבלט להנהגה הפלסטינית "להפגין מנהיגות אחראית". לדבריו, הטענה שארה"ב אינה בת שיח חיונית בתהליך השלום היא חזיון תעתועים, באותה מידה כמו הרעיון שישראל תיעלם או שירושלים לא תהיה בירתה. השליח הבטיח כי "הנשיא טראמפ וממשלו פועלים לקידום שלום, שיפתח לפני העם הפלסטיני את השער לעתיד מלא תקווה. אך זאת, בתנאי שיהיה להם ולמנהיגיהם את האומץ לנצל את ההזדמנות". גרינבלט סנט בראש צוות המו"מ ומזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת. "אנו שומעים את דבריך כבר עשרות שנים", כתב, "והם לא תרמו דבר למימוש השאיפות הפלסטיניות, או להשגת הסכם שלום כולל".
עריקאת לא נשאר חייב. "ממשל טראמפ הוא זה שנסוג מהמשא והמתן, מהחוק הבינלאומי והחלטות האו"ם", אמר בתגובה המדינאי הוותיק. מזכיר המדינה בממשל אובמה, ג'ון קרי, שניסה את כוחו בקידום התהליך המדיני, העיד בעבר כי הפלסטינים אינם התורמים הראשיים לכישלון המתמשך של מימוש שאיפותיהם והשגת שלום כולל, כטענת המתווכים החדשים. בכנס סגור בדובאי בשנה שעברה (נובמבר 2017) אמר קרי שהפלסטינים "עשו עבודה נהדרת ונותרו מחויבים לאי-אלימות". לעומת זאת, כך קרי, "רוב חברי הקבינט של ממשלת ישראל הנוכחית הכריזו בפומבי שהם לעולם לא יהיו בעד מדינה פלסטינית". הוא הזכיר לטובה את ראשי הממשלה אהוד אולמרט, אהוד ברק, יצחק רבין ושמעון פרס, שהפגינו רצון לעשות שלום והציעו דרכים לקדמו. יש להניח כי שמו של בנימין נתניהו לא נשמט בטעות מהרשימה.
עריקאת מדייק בעובדות, אך אם אבו מאזן יתמיד בחרם על ממשל טראמפ, הם יהיו צודקים כל הדרך להפסד טכני. סירובם של הפלסטינים להתייחס לתוכנית האמריקאית ישחרר את נתניהו מהצורך להגיב עליה. ראש הממשלה לא יצטרך להתמודד עם ביקורת מצד שותפיו למפלגה ולקואליציה, שהמילה "פשרה" אינה מופיעה בלקסיקון שלהם. נתניהו יוכל לברך את טראמפ על מאמציו לקדם את השלום ולהוסיף עוד נדבך למגדל ה"אין פרטנר" שאהוד ברק בנה, בעקבות כישלון שיחות קמפ דיויד עם יאסר ערפאת.
פעילי שלום ישראלים ופלסטינים שביקשו להישאר בעילום שם, אמרו השבוע לאל-מוניטור שבימים האחרונים הם מנסים לשכנע את אבו מאזן לרדת מהעץ, לבלוע את עלבונו האישי ולעלות למגרש. אמת, הפלסטינים לא צריכים להמציא מחדש את הגלגל. כל שעליהם לעשות הוא לדרוש שארה"ב תכבד את החלטות האו"ם. די להניח על השולחן את החלטה 1515, שמועצת הביטחון קיבלה פה אחד בנובמבר 2003 ביוזמתו של הנשיא הרפובליקאי ג'ורג' וו׳ בוש. ההחלטה החשובה והנשכחת הזאת מאמצת את "מפת הדרכים" של הקוורטט - תוכנית להגשמת רעיון הקמת מדינה פלסטינית עצמאית השוכנת בשלום ובביטחון לצדה של ישראל ושכנותיה האחרות.
מפת הדרכים דרשה משני הצדדים לפרסם "הצהרה חד-משמעית", המאשרת את מחויבותם לחזון שתי המדינות. היא גם אימצה את הנוסחה של יוזמת השלום הערבית בסוגיית הפליטים, התומכת בפתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי לסוגיית הפליטים ופתרון שיוסכם במשא ומתן. החלטת מועצת הביטחון 1515 קבעה כי יש לקיים משא ומתן על מעמדה של ירושלים, שיקח בחשבון את החששות הפוליטיים והדתיים של שני הצדדים. הסעיף הנוגע להפסקת ההסתה התייחס באופן שווה לשני הצדדים. המסמך כלל גם דרישה להקפיא כליל את הבנייה בהתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים ולפרק שורה של מאחזים. אבל לא רק שממשלות נתניהו התעלמו מהדרישה הזאת. מאז הגשת מפת הדרכים מפת ההתנחלויות הלכה והתרחבה.
למדינות המובילות באיחוד האירופי, ארגון שחתימתו מתנוססת על מפת הדרכים, יש חשבון ארוך עם טראמפ; מפרישתו מהסכם הגרעין עם איראן ועד העברת השגרירות לירושלים ופיצוץ ועידת ה-G7. גרמניה, בריטניה וצרפת אינן חייבות מאומה ל"עסקת המאה". מנהיגיהן לא יחמיצו הזדמנות ללמד את טראמפ שבדרך להחזיר לאמריקה את גדולתה, אי אפשר לדרוך על עמים אחרים, גם אם הם חלשים כמו העם הפלסטיני. ואולם, מפת הדרכים מציינת כי היעד של הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית יושג כשתהיה לעם הפלסטיני מנהיגות הפועלת בהחלטיות נגד הטרור, מנהיגות שתהיה מוכנה ומסוגלת לכונן דמוקרטיה פעילה המבוססת על סובלנות וחירות.
למנהיגות הפלסטינית יש מה ללמוד על עקרונות הדמוקרטיה והסובלנות, אך גורמי ביטחון ישראלים מאשרים שהרשות הפלסטינית פועלת בנחישות לסיכול פיגועי טרור בשטחים המצומצמים שבהם היא נושאת באחריות הביטחונית (אזור A, הכולל 18% מהגדה). לעומת זאת, ברצועת עזה, אזור שנועד להוות חלק מפלסטין העצמאית, שולטים בשנים האחרונות כוהני דת קנאים ומליציות חמושות. ההנהגה הפלסטינית חוששת, כנראה בצדק, שעסקת המאה של טראמפ נועדה לקבע את המציאות של שלוש המדינות: ישראל מוגדלת, גדה מערבית מוקטנת ורצועת עזה מבודדת.
המוצא מהמציאות הזאת מצוי במימוש העיקרון שקבע אבו מאזן: "רשות אחת, חוק אחד, רובה אחד". כל עוד הפלסטינים אינם עושים סדר בבית, ומסרבים להיכנס למגרש המדיני, ממשלות המתנחלים וחמאס יוסיפו לנצח את שני העמים. למרבה הצער, אלה ניצחונות פירוס.