קראו
בשנתיים האחרונות ניתן לזהות שתי אסטרטגיות ישראליות שונות, נפרדות זו מזו ואפילו מנוגדות לחלוטין. האסטרטגיה הישראלית הננקטת בחזית הצפונית, מול סוריה, חיזבאללה ואיראן ולעומתה, האסטרטגיה הישראלית המיושמת בחזית הדרומית, מול חמאס, ג'יהאד אסלאמי ושאר הארגונים ה"סוררים" ברצועת עזה.
בצפון חותרת ישראל למגע צבאי ללא הרף, תוקפת (על פי פרסומים זרים), יוזמת, מאיימת ומתלהמת. בדרום היא נוקטת במדיניות זהירה, מכילה, משתדלת לא להיגרר לעימות צבאי, יוזמת הרבה פחות ומתחשבת בצרכיה של חמאס. בזירה הצפונית מובילה ישראל בכל כוחה מאמץ להגביר את העימות הפנימי באיראן ולדחוף לקראת הפלת משטר האייתוללות. בדרום, שומרת ישראל בכל כוחה ומתאמצת לקיים ולהגן על שלטון תנועת חמאס.
