הדרך לפלסטין עוברת ברוואבי

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הזיל דמעה למשמע החלטתו של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), להתגרש מהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. סכנת השלום, שעלולה לנדנד את כיסאו של נתניהו, אינה נראית באופק. במקרה הגרוע, כמה מדינות באירופה יכירו במדינה פלסטינית. אך גם אם כל מדינות אירופה, אסיה ואפריקה יכירו בפלסטין, שום מאחז לא יזוז. הווטו האמריקאי במועצת הביטחון יצילנו מידם. שגרירת ארה״ב באו״ם, ניקי היילי, כבר אמרה בראיון שבוע שעבר, שהחלטתם של הפלסטינים להוציא את ארה״ב מהתהליך המדיני מוכיחה שהם בכלל לא רוצים שלום. במקרה הגרוע יותר, הרשות תקפיא את התיאום הביטחוני עם ישראל, ותפרוץ אינתיפאדה שלישית. אבל איזו סיבה יש לפלסטינים להאמין כי התקוממות אלימה שלישית תצליח, במקום שבו נכשלו שתי קודמותיה?

לנוכח התרחקותה של האופציה המדינית וחוסר התוחלת של האופציה הצבאית, יותר ויותר ישראלים ופלסטינים מגיעים למסקנה שנגזר עליהם לחיות עם ייאוש הכיבוש. אין כמו ביקור קצר בעיר החדשה רוואבי שבפאתי רמאללה, כדי לחלץ אותם משם ולפתוח בפניהם אופציה שלישית: הכרזה פלסטינית על עצמאות כלכלית. איש העסקים הפלסטיני בשאר אל-מסרי, היזם והרוח החיה שמאחורי הפרח האורבני שצומח במרכז הגדה, הוכיח שהדבר אפשרי.

למרות הררי הקשיים ששלטונות ישראל הערימו עליו, אל-מסרי הקים עיר לתפארת, עם מרכז מסחרי שמציע את מיטב המותגים, משרדי חברות היי-טק, אמפיתאטרון שמכיל 12 אלף צופים, לונה פארק מקורה ואולמות קולנוע. העיר הירוקה מציעה דירות נאות במחירים סבירים ומספקת אלפי מקומות עבודה ואפשרויות קניות ובילוי לתושבי הסביבה.

בשיחה עם כתבת ״הגרדיאן״ הבריטי הרייט שרווד שביקרה בעירו במאי 2016, אמר אל-מסרי כי רוואבי שולחת מסר לקהילה הבינלאומית שהפלסטינים אינם ״חבורה של טרוריסטים, כפי שמספרים לכם. אנחנו מוכנים לבנות את המדינה שלנו. הרי לפניכם ההוכחה״. חמש שנים לפני כן, בספטמבר 2011, הודיעה ועידת המדינות התורמות בכינוסה בניו יורק, כי הרשות הפלסטינית מוכנה להקמת מדינה. ההודעה, נאמר, מבוססת על דו״חות של האו״ם, קרן המטבע הבינלאומי, הבנק הבינלאומי ומוסדות פיננסיים בינלאומיים נוספים. יו״ר הועידה, שר החוץ הנורבגי אז, יונס סטור, הגדיר את המאמץ הפלסטיני לבנות מוסדות מדינתיים חזקים ואת תחיית הכלכלה הפלסטינית ״סיפורי הצלחה בינלאומיים בולטים״.

בנאום שנשא בינואר 2008 בכנס הרצליה הסכים ראש האופוזיציה אז, בנימין נתניהו, כי ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות שלום מדיני בהמשך״, וכי ״הסכסוך עם הפלסטינים זועק לזה״. פרופסור צבי  אקשטיין, מי שהיה המשנה לנגיד בנק ישראל (2011-2006), אמר השבוע לאל-מוניטור כי בשיחות שקיים אז עם נתניהו בשבתו בלשכת ראש הממשלה, הוא מצא בו שותף לתמיכה בעצמאות כלכלית של הצד הפלסטיני. ״ביבי הסכים לתזה שלי, שלישראל יש אינטרס אסטרטגי לתמוך בעצמאות כלכלית של הפלסטינים״, אמר הכלכלן הבכיר, ״אמר שהוא בעד, ועשה ההיפך״.

אקשטיין, המשמש דיקן בית ספר לכלכלה בבינתחומי ומרצה בבית ספר למנהל עסקים וורטון באוניברסיטת פנסילבניה, גילה שהממסד הישראלי מעוניין, כלשונו, ב״כלכלה פלסטינית מסכנה שתלויה ברצון הטוב של ממשלת ישראל והצבא״. לדבריו, השליטה בכניסת עובדים מהגדה לישראל וברשימת חומרי גלם המורשים להיכנס לרצועת עזה, נהפכה במשך השנים למכשיר מרכזי לשליטה בתושבי השטחים. בספרו ״המקל והגזר״, מאשר גם אלוף בדימוס שלמה גזית, מי שהיה בשנים הראשונות לכיבוש מתאם הפעולות בשטחים, כי שלטונות ישראל ניסו למנוע הקמת מפעלים, או חידוש מפעלים שהיו בבעלות ערבית מלאה, כדי למנוע סכנה שהם יתחרו במוצרים ישראלים.

אקשטיין מציע שמדינות כמו שבדיה, התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, יפגינו זאת על ידי תמיכה בכלכלת השטחים, במקום במתן נדבות לרשות הפלסטינית. ״למה שאיקאה לא תקים מפעל רהיטים בשכם? נקווה שלא יגידו להם שממברגים ומדבק אפשר להרכיב פצצות״. אקשטיין מציין שהקמתה של רוואבי לא הייתה מתאפשרת בלי גיבוי פיננסי מסיבי של חברת ההשקעות OPIC המסייעת בעיקר לפרויקטים של מדינות מתפתחות. רבבות בוגרי אוניברסיטאות בגדה וברצועת עזה משוועים למשקיעים בינלאומיים בתחומי התעשייה, המחקר והפיתוח. 

את האנרגיה שהיא מבזבזת במאמץ לקושש עוד כמה קולות אירופים בעד הכרה במדינה עצמאית, מוטב שההנהגה הפלסטינית תייחד לגיוס תמיכה בכלכלה עצמאית. במקום לחזר על פתחיהם של חברי קונגרס אמריקאים, בתחינה שלא יקצצו בסיוע לתושבי השטחים, עדיף שיציגו בפניהם תוכניות מעשיות לבניית הכלכלה. אפשר לצרף לתוכניות אלו נתונים נבחרים על ״הסיוע״ שישראל לוקחת לעצמה מאותם תושבים. כמו מסירת רוב משאבי הקרקע באזור C למתנחלים ולגורמים ישראל אחרים (לפי דו״ח של ארגון השמאל ״יש דין״: 700 אלף דונם הוקצו למתנחלים לעומת 8,600 דונם שהוקצו לפלסטינים). למשל, החכרת מחצבות בגדה המערבית לתאגידים הישראליים תמורת כ-300 מיליון שקלים לשנה.

בקיץ 2009 הציג ראש הממשלה הפלסטינית אז, ד״ר סלאם פיאד, תוכנית מפורטת להקמת מדינה פלסטינית דה-פקטו, או ״לשים קץ לכיבוש, למרות הכיבוש״, כלשונו. ״אחרי  16 שנים של שיחות שלום עקרות שחלפו מאז הסכם אוסלו, לא הגיעה השעה לשנות את השיח?״, שאל אז הכלכלן הפלסטיני. פיאד נטש בינתיים את החיים הפוליטיים, אך השאלה מהדהדת ביתר שאת.