האם ישראל תנחית "מכת מנע" על לבנון וסוריה?

ניתוח ההתבטאויות והמהלכים של מקבלי ההחלטות וראשי מערכת הביטחון בישראל, מעלה אפשרות סבירה כי מדובר בהכנתו של הציבור הישראלי למה שמכונה "מלחמת ברירה" בלבנון.

המונח "מלחמת ברירה" נפיץ במיוחד בישראל, שמאז הקמתה משתדלת לצאת רק למלחמות שנכפות עליה ע"י אויביה או הנסיבות. מלחמת לבנון הראשונה [1982] היא הדוגמה הטובה ביותר ל"מלחמת ברירה" שהפכה לקטסטרופה מתמשכת. מלחמת לבנון השנייה פרצה לאחר חטיפתם של שני חיילים ישראלים בידי חיזבאללה ב-2006.

השאלה היא, מתי תפרוץ מלחמת לבנון השלישית והאם היא תהיה יזומה בידי ישראל. על שאלה אחרת ניתנה כבר תשובה: מלחמת לבנון השלישית תכלול את החזית הצפונית כולה: לבנון, חיזבאללה, סוריה וגיבוי איראני.

הרושם שישראל מכינה את דעת קהל לאפשרות של "מכת מנע" יזומה בזירה הצפונית הזה הולך ומתחזק בשנה האחרונה. ביום שני האחרון [29 בינואר] יצא נתניהו לביקור בזק במוסקבה, שם פגש פעם נוספת את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. זו הפגישה השביעית בשנתיים וחצי בין השניים, תדירות נדירה במיוחד. השניים נפגשים כל רבעון. פוטין ונתניהו "יוצאים קבוע" מאז הופיעו הרוסים בזירה הסורית והמגעים ההדוקים הללו הצליחו למנוע עד כה חיכוכים בין חילות האוויר של ישראל ורוסיה, הפועלים באותה זירה ולפעמים במקביל.

אלא שהאג'נדה של נתניהו רחבה ובוערת יותר מהמנגנון למניעת חיכוכים בין שני הצבאות. נתניהו מנסה להבהיר לפוטין שאם הרוסים לא יבלמו את החדירה האיראנית לסוריה ולבנון, ישראל תעשה את זה. ואם ישראל תעשה את זה, יש פוטנציאל סביר לפיצוץ מהדהד שיעלה באש את האזור כולו, ויחד איתו גם את ההישגים הכבירים שרוסיה השיגה באמצעות מעורבותה הצבאית. נתניהו מנסה, בעצם, להציב את פוטין בפני ברירה כואבת. הוא לא מצפה שפוטין יגרש את האיראנים מהאזור, הוא כן מצפה שיקשה עליהם, יגביל את צעדיהם ואם ישראל תתערב צבאית, לא יפריע לה.

שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר השבוע את הדברים בפה מלא [29 בינואר]: "אנחנו נחושים למנוע מאיראן להתבסס בתוך סוריה", אמר, "אנחנו מכירים את האתרים לבניית טילים ולהסבת טילים (פרויקט הדיוק, ב.כ.) בלבנון, ומכירים את האישים המעורבים בייצור אותם טילים...אנחנו מפעילים את כל המנופים המדיניים והאחרים על מנת למנוע ייצור טילים (בלבנון)...הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להיכנס למלחמת לבנון השלישית...יש עדיין מספיק אמצעים ואפשרויות ואנחנו מנצלים את כל האופציות ונחושים למנוע מלבנון להפוך למפעל אחד גדול של ייצור טילים מדויקים".

זו הייתה הפעם הראשונה בה ישראל מודיעה פומבית שהיא עוקבת אחרי המדענים והמהנדסים המעורבים ב"פרויקט הדיוק" של טילים בלבנון ובסוריה. בנוסף לליברמן, הצטרף השבוע לזירה שחקן מפתיע נוסף: דובר צה"ל, תת אלוף רונן מנליס, שפרסם מאמר חריג בכלי תקשורת של האופוזיציה הלבנונית. הוא הזהיר את חיזבאללה, איראן ותושבי דרום לבנון שהם יושבים על מחסן חומר נפץ, וכי כל תקיפה עתידית נגד ישראל תוביל להתלקחות מסוכנת.

ישראל עברה מאיומים סמויים לגלויים. ראש הממשלה נתניהו לוקח איתו לפגישות עם פוטין את ראשי זרועות המודיעין שלו, ובעיקר את ראש המוסד יוסי כהן וראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי. פוטין זוכה להצצות אינטימיות בחומרי המודיעין האיכותי שאוספת ישראל על התכנית האיראנית להתבססות בסוריה ולבנון, הפיכתן למחסני טילים מדויקים המהווים איום אסטרטגי על ישראל, והמשך ההתפשטות באזור. הדיאלוג האינטנסיבי הזה בין מערכת הביטחון הישראלית לרוסית מעורר תמיהות לא פשוטות בוושינגטון, אבל הישראלים מספקים הסברים.

הטקטיקה של נתניהו וליברמן כעת היא לשכנע את פוטין שאיראן הפכה, מבחינתו, מנכס לנטל. נתניהו אומר לפוטין את הדברים האלה: אנחנו מבינים שנזקקת לאיראן בתקופת המלחמה בדאע"ש ובמורדים, כי הם סיפקו את הכוח הלוחם, אבל עכשיו המצב שונה. עכשיו הם המתחרים שלך על שיקום סוריה ועל ההשפעה כאן. הם ממשיכים להפיץ טרור בכל מקום שהם יכולים ולזעזע את היציבות. אתה חייב להבין שלא נוכל לתת להם להתבסס בלבנון ובסוריה ולא נוכל לתת להם להמשיך בפרויקט הדיוק. אם הם לא ייבלמו על ידי הקהיליה הבינלאומית והמעצמות, ניאלץ לבלום אותם בעצמנו. זה יכול לגרום להתלקחות מחודשת של האזור וכל ההישגים של רוסיה כאן יעמדו בסימן שאלה.

למרות הזמן שחלף, בישראל לא שכחו את מחדל טילי הנ"מ הגדול שהוביל לאסון מלחמת יום הכיפורים ב-1973. ישראל העלימה עין בזמנו מהעובדה שהמצרים קידמו את סוללות טילי הנ"מ הסובייטים המשוכללים שלהם מעבר לקווים שהוסכמו בתום מלחמת ההתשה. ישראל, מותשת ופצועה, החליטה להתעלם. העובדה שהטילים קודמו, אפשרה למצרים לצלוח את התעלה ב-1973 ולהכות את צה"ל, מבלי שחיל האוויר הישראלי היה מסוגל לבלום אותם. החשש בישראל הוא שההיסטוריה תחזור על עצמה עם "פרויקט הדיוק".

זה מציב את הקברניטים הישראלים בדילמה לא פשוטה: מכת מנע על ההתבססות האיראנית בזירה תדליק את האזור כולו ותביא לשיגור עשרות אלפי טילים ורקטות לעבר מטרות אסטרטגיות בישראל. המחיר שישלם הציבור הישראלי יהיה כבד, אם כי המחיר בצד השני יהיה כבד בהרבה.

דבריו של ליברמן מגלים, בעצם, את הטקטיקה הישראלית המשוערת: בשלב הראשון, תנסה ישראל לבלום את התהליך באמצעים דיפלומטיים. מבול המפגשים עם פוטין הוא חוד החנית של המאמץ הזה, ויש גם ניסיון מואץ לשכנע את הממשל האמריקאי להתערב. אם השלב הזה ייכשל (זה המצב בינתיים), תתקדם ישראל למאמץ צבאי חשאי עליו רמז ליברמן, כשציין ש"אנחנו מכירים את האישים המעורבים בפרויקט". זה יהיה מאמץ דומה למה שישראל עשתה בעשור הקודם בכל הקשור לניסיון לסכל את פרויקט הגרעין האיראני.

אם גם המאמץ הזה ייכשל, תצטרך ישראל לקבל את ההחלטה הקשה באמת: האם להנחית מתקפת מנע בלבנון וסוריה, ולהסתכן בקטסטרופה, או להבליג ולזרום עם האירועים, כפי שעשתה ב-1973. השאלה היא לא איזה מהאפשרויות טובה יותר, אלא איזה גרועה פחות.