ישראל מציינת את יום ירושלים, אך האם יש לה סיבה לחגוג?

אחרי שחתם השבוע (22 במאי) את שמו על פתק וטמן אותו בין אבני הכותל, בשבוע הבא צפוי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ לחתום על צו להשעיית החוק להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא יטמון את החוק במגירה שבה הוא כלוא מאז שהועבר בקונגרס ב-1995, ושממנה הוא נשלף מדי שישה חודשים כדי לקבל את אישור הנשיא ליישומו. ב-1 ביוני טראמפ אמור להצטרף לשלושת קודמיו בבית הלבן (ברק אובמה וביל קלינטון הדמוקרטים וג׳ורג וו׳ בוש הרפובליקאי), ולקבוע שהימצאותה של שגרירות ארה"ב בירושלים מסכנת את האינטרסים של הביטחון הלאומי האמריקאי. לא פחות.

אלמלא התפתה ניוט גינגריץ', יו"ר בית הנבחרים בזמן אישור החוק, להשתתף אז בתרגיל הפוליטי המסריח של השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק והליכוד, חברו הטוב טראמפ לא היה נאלץ השבוע לאכזב את ״חברי הטוב בנג'מין״, כפי שכינה את ראש הממשלה בנאומו בירושלים. הישראלים התרגלו לכך שהשגרירות האמריקאית שוכנת בתל אביב ולא עשו מזה ביג דיל. המהומה סביב העברת השגרירות לירושלים מזכירה שמבחינתה של המעצמה הידידותית ביותר לישראל, לא רק ירושלים המזרחית, שסופחה לישראל ב-67', אינה מהווה חלק מבירת ישראל; עד היום ארצות הברית לא הכירה דה יורה בריבונותה של ישראל גם על מערב ירושלים. זו הסיבה לכך שהיא נמנעת מפתיחת השגרירות בבניין המיועד לה השוכן בירושלים בתחום קווי 67.

לחוק האמריקאי להעברת השגרירות קדמה יוזמת חקיקה פופוליסטית ומזיקה משלנו. "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שחוקקה הכנסת בשנת 1980, קבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל", והביא להחלטה פה אחד במועצת הביטחון של האו"ם, בהימנעותה של ארה"ב, שהחוק הוא חסר משמעות וחייב להתבטל. בעקבות ההחלטה התרוקנה ירושלים במשך השנים מכל השגרירויות הזרות ששכנו בעיר עד אז. כך הפך קומץ פירומנים את ישראל למדינה היחידה בעולם ששום מדינה אחרת לא מכירה בעיר משכנם של בית הנבחרים שלה, משכן הנשיא, הממשלה ובית המשפט העליון, כבירתה. סיפוחם של העיר העתיקה ושל השכונות והכפרים שנכבשו ב-67׳ נחשבים להפרה של החלטות האו"ם והמשפט הבינלאומי. 

בשעה שטראמפ, אשר קנה לעצמו מוניטין של פרא אדם, נזהר ממהלכים והצהרות שעלולים לפגוע במרקם החיים העדין בירושלים, השלטון הישראלי מזעזע את הספינה. משרדי הממשלה מסייעים לעמותות מתנחלים "לייהד" את האגן ההיסטורי סביב העיר העתיקה, ומחבלים בכך בסיכוי להסדר מדיני. כך למשל, דו"ח של עמותת עיר ימים ושלום עכשיו מספטמבר 2016 גילה כי בין השנים 2014 ל-2016 פונו 20 משפחות פלסטיניות מהכפר סילוואן ("עיר דוד") שלמרגלות הכותל ובמקומן נכנסו אנשי עמותת הימין עטרת כהנים. כמאה משפחות נוספות נמצאות בסכנת פינוי .

כמדי שנה, גם השבוע נהפך יום ירושלים (24 במאי) להפגנת בעלות על ירושלים בכלל ועל העיר העתיקה בפרט. רבבות בני נוער מהציונות הדתית צועדים ברובע המוסלמי, בואכה הכותל, כשבידיהם דגלי ישראל ובפיהם סיסמאות לאומיות מתובלות בקללות לעבר התושבים הפלסטינים המסתגרים בבתיהם. במקום להגן על תושבי העיר הפלסטינים מאותם בני נוער שיכורי כוח, המשטרה דורשת מהסוחרים לסגור את החנויות ברחובות לאורך מסלול המצעד ולהסתלק מהשטח. לרגל חגיגות היובל ל"שחרור ירושלים" התירה המשטרה השנה להאריך את  מסלול "ריקוד הדגלים" ולצרף אליו את חומות העיר העתיקה, משער יפו עד לשער האשפות.

הנה דברים שכתב איש ציבור ידוע לפני כמה שנים על אירוע ריקוד הדגלים. "לדחוף פעם בשנה אלפי בני נוער אל סמטאות ערביות במין שילוב של ריקוד וצווחה, פטריוטיזם אינסטנט, פשיזם אמוני או – תסלחו לי – סתם טעם רע , זה רע, רע מאוד".  האיש הציע לבטא את הזיקה היהודית לירושלים על ידי תפילה שקטה בהר הבית במקום "במבצעים לוגיסטיים של שינוע בני נוער באישון ליל – דגלים בידיהם וגרונם ניחר". אין זה פרי עטו של איש שמאל שונא דתיים. הדברים נכתבו על ידי חבר הכנסת לשעבר, משה פייגלין, הנמנה עם האגף האולטרה ימני בליכוד. הם פורסמו בעיתון הימין "מקור ראשון" וזמינים בעמוד הפייסבוק של פייגלין.

את כבודה של העיר מצילים עשרות בעלי עסקים ממערב העיר, פיצוציות, ברים, חנויות ומסעדות, שבמחווה של סולידריות עם עמיתיהם הפלסטינים סגרו את דלתותיהם ערב המצעד. חמישים בעלי עסקים חתמו על עצומת מחאה נגד הפגיעה בסוחרי העיר העתיקה ותלו שלטי תמיכה בחזיתות חנויותיהם.

ועוד יוזמה מעודדת - בשעה שאלפי הצועדים מפגינים את הבעלות היהודית על העיר, התקיים בשכונת שייח ג'ראח אירוע יוצא דופן. יו״ר מפלגת מרצ הציונית, ח״כ זהבה גלאון, התייצבה במלון אמריקן קולוני, לצדם של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ושר הדתות וההקדשים ברשות הפלסטינית, מחמוד אל הבאש. השלושה חתמו על הצהרה משותפת הקוראת לממשלת ישראל להגיע להסכם לסיום הכיבוש על בסיס קווי 67׳, שבמסגרתו תוכרז ירושלים המזרחית בירת המדינה הפלסטינית, וירושלים המערבית תזכה להכרה בינלאומית כבירת מדינת ישראל.

במחקר על גלגוליה של ההחלטה האמריקאית להעביר את השגרירות לירושלים, שערכתי לפני 15 שנה  ביחד עם ד"ר נמרוד גורן ("מארב ירושלמי", הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל), כתבנו כי האינטרסים שבעטיים נשיאי ארה"ב בולמים במשך שנים את המהלך הם השאיפות לשמור על יציבות במזרח התיכון; לטפח את הקשרים עם מדינות מוסלמיות ידידותיות; ולהימנע מלספק תחמושת למדינות ולארגונים מוסלמיים קיצוניים. כתבנו אז שאין סימנים לכך שאינטרסים ארוכי טווח אלה ייעלמו בעתיד הנראה לעין או אף יאבדו מחשיבותם. לא נותר אלא לברך על כך שהאינטרסים הללו עומדים ביתר שאת לנגד עיניו של הממשל הנוכחי, ולהצטער שממשלת ישראל ממשיכה להטיח את ראשה בכותל, כשסיסמת "ירושלים המאוחדת" הריקה בפיה, ודגל מתריס בידה.

ואחר כך כולם נוסעים הביתה, לתל אביב, גוש עציון או מבשרת ציון. אף לא אחד משרי ממשלת ישראל הנושאים לשוא את שם בירת ירושלים המאוחדת בירת ישראל, איננו מתגורר בעיר.