הפיגוע באיסטנבול חשף את הקרע בחברה הערבית בישראל

ביום שלישי [3 בינואר] התקיימה בעיר טירה הלווייתה של ליאן זאהר נאסר, בת 19, שנרצחה בפיגוע התופת במועדון "ריינה" באיסטנבול עת מחבל דאע"ש ירה בעשרות חוגגים במסיבת סילבסטר, הרג 39 מהם ופצע רבים אחרים.

בהלוויה השתתפו אלפים ובהם מאות צעירות ערביות ישראליות, שבאו לחלוק לה כבוד אחרון אך גם להביע מחאה נגד אלה שפקפקו במוסריותה וטענו, כי נאסר נענשה משמיים משום שחגגה עם חברותיה חג נוצרי בחברת גברים ובאווירה מופקרת של צריכת אלכוהול – כך לדבריהם. הקולות הראשונים נשמעו במסגדים ומשם פרצו לרשתות החברתיות, בהן התפתחו ויכוחים סוערים בין גולשים. ה"מתונים" שבהם תהו מה עושות בחורות ערביות מוסלמיות במועדון לילה באיסטנבול, והיו גם כותבים שהרחיקו לכת וטענו כי מועדון "ריינה" כמוהו כבית בושת.

בני משפחתה טענו כי ליאן נרצחה פעמיים: פעם אחת בידי מחבל דאע"ש ופעם שנייה על ידי תומכי דאע"ש במגזר הערבי ישראלי. אביה זאהר נאסר, ששמע את הקולות שביקשו להכתים את בתו, אמר בתום מסע הלוויה: "הבת שלי נרצחה על לא עוול בכפה. היא בסך הכל רצתה לבלות ואין בזה שום איסור. העובדה שהיא מוסלמית לא מונעת ממנה לבלות, והאסלאם לא קורא לרצח ולאלימות כזו".

ח"כ אחמד טיבי תקף במהלך מסע הלוויה את הגורמים הדתיים מבלי להזכיר את שמותיהם, ואמר בזעם: "אנחנו עצובים וכואבים אבל גם כועסים על הפשעים (שליוו את מותה של ליאן). מי שאין לו מילים טובות לומר שיחריש ויתבייש".

יו"ר הרשימה המשותפת בכנסת, ח"כ איימן עודה, הביע בדף הפייסבוק שלו זעזוע עמוק מכך שבמקום להתאבל על מותה של צעירה שנרצחה בפיגוע טרור שביצע ארגון מוסלמי פנאטי, דנה החברה הערבית ישראלית באורח חייהן של צעירות שאינן מוכנות לקבל את אורח החיים הדתי מוסלמי כפי שדאע"ש מטיף לו. "אני מופתע לראות תגובות של אנשים הרחוקים שנות אור מרוח עמנו, תגובות נאצה, פרימיטיביות של רצחנות דאע"שיסטית", הוא כתב. חבריו לרשימה המשותפת קראו למגר את הגורמים הקיצוניים של דאע"ש שחלחלו לחברה הערבית.

הדיון שהתפתח סביב השתתפותה של נאסר במסיבת סילבסטר במועדון באיסטנבול, נגע בסוגיה רגישה וטעונה המלווה את המגזר הערבי בשנים האחרונות – מאבק המתנהל בין מוסלמים אדוקים למוסלמים המגדירים עצמם כמי שאינם מנהלים אורח חיים דתי (בחברה הערבית לא נהוג לדבר במונחים של חילוניות). זהו בעיקר מאבק בין-דורי, שמצד אחד לו דור המבוגרים, ומנגד, צעירים ערבים שנולדו אמנם בחברה מסורתית, דתית ושמרנית, אך בהתבגרותם הם מושפעים מהחברה הישראלית החילונית.

המתחים והמאבקים הללו יצרו קרעים לא רק בין דתיים ללא דתיים, אלא גם בין מבוגרים (הורים או סבים) לצעירים. אלה מפתחים זהות ייחודית חדשה של בני מיעוטים המבקשים להשתחרר מכבלי המסורת ומההסתגרות בתוכה, ולנהל אורח חיים עצמאי. הדרישה לציות לכללי התנהגות ומוסר שונים מאלה הנהוגים בחברה הישראלית, אשר נתפסת בעיניהם כפלורליסטית ואינדיבידואלית, מביאה אותם לחפש דרכים להשתחרר מכבלי המעגלים המקיפים וסוגרים אותם מבחינתם: החל במשפחה המורחבת, אווירת הכפר או השכונה, וכלה במגזר הערבי ישראלי.

אחד המאפיינים לכך הוא הרצון העז לרכוש השכלה גבוהה, שתאפשר להם לדעתם להתערות בחברה הישראלית ולצאת ממה שהם מכנים "גטאות הערביות". עבור רובם, רכישת השכלה ומקצוע חופשי מהווים הזדמנות אמיתית להשתחרר מהחיבוק הלוחץ של החברה הערבית המסורתית ולנהל אורח חיים מודרני עצמאי.

ענאן מנסור, תושב טייבה בן 23, אומר לאל-מוניטור כי הטענות המטרידות והמקוממות שנשמעו לאחר הירצחה של נאסר לא הפתיעו אותו ואת חבריו. לדבריו, הם מורגלים לביקורת הנשמעת תדיר על אורח חייהם השונה של צעירים ערבים. "אני מכיר את זה מהבית", הוא אומר. "ואני עוד גבר. אני לא בחורה שהוריה שומרים עליה ומחפשים עבורה שידוך לחתונה. ליאן הייתה סייעת לרופאת שיניים שיצאה לבלות עם חברותיה, אחת מהן רופאת שיניים בעצמה. כולן משכילות ערביות שנחשפו לחברה הישראלית. אנחנו חיים בחברה פתוחה עם שאיפות ורצונות שונים מאוד מהרצונות והחלומות של האבות והסבים שלנו. זה בא לידי ביטוי בתפיסת עולם עכשווית אבל בעיקר בראייה ודאגה איך ייראה העתיד שלנו. האם גם אנחנו נשב בבית ונבכה על גורלנו?"

מנסור אומר עוד, כי נחשף לדברי הסתה שנכתבו ונאמרו על נאסר לא רק על ידי מבוגרים, אלא גם על ידי צעירים ערבים ישראלים המנהלים אורח חיים לא דתי ולא שמרני, אבל באותה עת לא מסוגלים לקבל בחורות ערביות שאינן מתנהגות על פי קוד המוסר שהם עצמם ספגו בית.

הצצה מרתקת לתהליך המטלטל את החברה הערבית אפשר לראות בסרטה החדש של הבימאית הערבייה מייסלון חמוד, תושבת יפו, "לא כאן, לא שם" שיצא בשבוע שעבר להקרנה בבתי הקולנוע בישראל [30 בדצמבר]. במרכז הסרט ניצבות שלוש צעירות ערביות השוכרות במשותף דירה במרכז תל אביב, אך נאלצות להסתיר את אורח החיים הליברלי שהן מנהלות מבני משפחותיהם. זהו אמנם סרט עלילתי שגיבורותיו הן פרי הדמיון, אך העלילה מבוססת על מציאות חייהם של ערביי ישראל. לרוב הצופים הישראלים תהא זו הצצה ראשונה לחייהם של צעירות וצעירים ערבים מוסלמים, השואפים לחיות חיים עצמאיים ומשוחררים כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו עומד במרכז חייהם.