אחרי תרדמת של שנים, הכיבוש חזר לראש סדר היום בישראל

במסיבת עיתונאים חגיגית בתחילת החודש (6 בדצמבר) השיקו בכירי המחנה הציוני קמפיין יקר בכותרת "הונאת המסים הסמויים של נתניהו", שנועד להחזיר את הרלוונטיות לסיעת האופוזיציה הראשית.

הבחירה דווקא בקמפיין כלכלי, במקום בחידוד עמדותיה המדיניות של הסיעה, שיקפה היטב את הלך הרוח בשמאל-מרכז הישראלי בשנים האחרונות: כמה שפחות דיבורים על שתי מדינות ועל פשרות כואבות.

גישה זו התחדדה בבחירות 2013, כשיו"ר מפלגת העבודה אז, שלי יחימוביץ׳, לא רק שהתעלמה מהעקרונות המדיניים שתמיד היו בראש מצע המפלגה, אלא אף ניסתה לקרוץ למתנחלים בניסיון (שלא עלה יפה) להרחיב את קהל המצביעים. גם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, מיקד אז את קמפיין הבחירות שלו בנושא הכלכלי-חברתי, שהיה אז בראש סדר היום הציבורי לאחר מחאת קיץ 2011. אפילו יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, בחר בקו אסטרטגי דומה והניף את דגל המחאה החברתית.

המגמות הללו רק התגברו מאז. השמאל-מרכז, שספג מכה בבחירות האחרונות ב-2015, איבד את ביטחונו העצמי בכל הנוגע להצבת אלטרנטיבה מדינית מול ממשלת הימין של בנימין נתניהו, במיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת היחידים באותה שנה, אשר חיזקה את מחנה הימין בציבור הישראלי. שיאו של התהליך הזה בא לידי ביטוי בתוכניתו המדינית של יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, שנחשפה לפני שנה (19 בינואר). התוכנית ניסתה להעביר מסר של התפכחות מרעיון שתי המדינות לשני עמים, לצד תחושה של ייאוש מיכולתו או מרצונו של אבו מאזן להגיע להסכם מדיני עם ישראל.

לעומת הרצוג, שמנסה לאחוז בשני קצותיו של המקל הפוליטי, האסטרטגיה שבחר יאיר לפיד היא לפנות לרגשות הלאומיים של הציבור, כפי שהימין נוהג לעשות. יו״ר יש עתיד ממקד את מסריו במלחמה בתנועת החרם על ישראל (BDS) ובארגוני זכויות אדם. בניסיון להעביר אליו מצביעי ליכוד, הוא נמנע ככל הניתן מהתבטאויות על פשרה טריטוריאלית במשא ומתן עם הפלסטינים.

במצב הזה, המערכת הפוליטית הישראלית חסרה גבולות ברורים בין שמאל לימין מדיני. הצורך בגבולות המדיניים האלה פרץ השבוע במלואו, כשמועצת הביטחון קיבלה את החלטה 2334 הדרמטית נגד ההתנחלויות (23 בדצמבר). ההחלטה שהתאפשרה לאחר שארה״ב נמנעה מלהטיל וטו, החזירה בבת אחת את הסוגיה הפלסטינית אל מרכז סדר היום הישראלי.

קמפיין ״המסים הסמויים״ של המחנה הציוני, שמלכתחילה נראה מנותק, נראה כעת תלוש לחלוטין מהמציאות. את דף הפייסבוק של הרצוג ממלאים כעת במקומו סטיקרים שקושרים בין חוק ההסדרה ומאחז עמונה לבין החלטת מועצת הביטחון: "בשביל כמה קרוואנים מבודדים, נתניהו הכניס את כולנו לבידוד. נתניהו חייב ללכת". הרצוג נמנע מאמירות כאלה עד כה, בוודאי בתקופה הארוכה שבה קיווה והאמין שהוא מצטרף לממשלת נתניהו הרביעית כשר החוץ. ביום רביעי בבוקר (28 בדצמבר) התכנסה סיעת המחנה הציוני לדיון מיוחד "במפולת המדינית״.

החלטה 2334 הפתיעה לא רק את נתניהו, אלא את כל השחקנים המרכזיים במערכת הפוליטית. הבחירה בדונלד טראמפ לנשיא ארה״ב חיזקה את התחושה בישראל שהנושא המדיני צפוי להידחק עוד יותר הצדה. הצעד של מועצת הביטחון היווה קריאת השכמה לציבור הישראלי ולנציגיו. הוא מזכיר שלמרות העייפות והייאוש מהסיטואציה עם הפלסטינים, המשך הכיבוש יגבה מחיר ממדינת ישראל. שהבעיה עוד כאן, והיא רק תלך ותחמיר.

שני השחקנים העיקריים בשמאל-מרכז, הרצוג ולפיד, תוקפים את נתניהו וממשלת הימין על רקע החלטת מועצת הביטחון. לפיד, שנחשב לברומטר של המרכז הפוליטי הישראלי, הוביל תחילה קו תקיף מול החלטת האו"ם. הוא ניסה להיראות ממלכתי, כמי שמסייע לממשלה בהסברה. אבל בהמשך הוא עבר למתקפה בוטה על נתניהו.

החלטה 2334 גורמת לחידוד עמדות מדיניות בכל הקשת הפוליטית. אחרי שהשמאל-מרכז הפוליטי נאלץ לרענן מסרים כדי להוביל קו מדיני שונה מנתניהו, הליכוד בתגובה תקף את הרצוג ולפיד אשר לטענתו, ״במקום להתייצב כאיש אחד אל מול החלטה אנטי-ישראלית מובהקת… מעדיפים לדבוק במדיניות הרופסת של השמאל".

בימין מתרחשים תהליכים לא פחות מעניינים של חידוד עמדות. נאום בר אילן של נתניהו מיולי 2009, שבו הוא הכיר ברעיון שתי המדינות, התפוגג סופית. כך גם הוויכוחים בתוך הליכוד בין מעט התומכים בפשרה טריטוריאלית לבין מתנגדיה. החלטת מועצת הביטחון חיזקה את הניכור לרעיון שתי המדינות גם בקרב הימין הרך, והגבירה את האיבה לנשיא ארה״ב היוצא, ברק אובמה, עד כדי שיגור עלבונות חסרי תקדים. מופע האימים של מירי רגב מהשבוע (''מי זה אובמה?... אובמה הוא היסטוריה״) הוא רק ביטוי אחד להתרת הרסן.

לצד ההשתלחות באובמה נשמעים קולות הקוראים לנתניהו לספח שטחים בגדה. "המסקנה היא להפסיק לצעוד לתוך מסילת  ההתאבדות של מדינה פלסטינית ולהחיל את החוק הישראלי במעלה אדומים, בבקעת הירדן, בעופרה ובכל שטחי סי בהקדם האפשרי", כתב יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט בעמוד הפייסבוק שלו.

לכאורה, נתניהו מוצא את עצמו מול מציאות פוליטית חלומית כפי שלא הייתה לו מעולם: ממשלת ימין מגובשת וממשל אמריקאי חדש שתומך בהתנחלויות ולא ילחץ עליו להקפיא בנייה בגדה. אולם למעשה, הוא עומד בפני מלכוד קשה: הקריאות לסיפוח שטחים עשויות לסבך אותו מימין. לראש הממשלה היה נוח עד עכשיו להיראות כמי שנסחט על ידי המתנחלים ועומד בפרץ של דרישותיהם. עכשיו, עם ממשל אמריקאי נוח לימין, יגבר עליו הלחץ מבית ליישם מדיניות קיצונית מדי גם על פי השקפת עולמו. בלי התירוץ של ממשל אובמה, הוא עשוי להיות מואשם בשמאלנות ולשלם מחיר פוליטי קשה.