תוכנית ליברמן: מקל גדול וגזר גמדי

החלטת הקבינט לאשר מספר קטן של היתרי בנייה לפלסטינים המתגוררים באזור C בגדה המערבית מזכירה את הסיפור המפורסם על הרבי שהורה ליהודי ברוך הילדים להכניס את העז שלו לדירת החדר המשפחתית. כשהצפיפות  גברה והמצוקה הפכה בלתי נסבלת, הורה הרבי להוציא את העז, והיהודי חש רווחה גדולה. כמובן ששיטת העז לא פתרה את מצוקתו של המסכן. במשך שנים ארוכות ישראל הקפיאה כמעט כליל את הבנייה בכפרים הפלסטינים השוכנים בשטח שמצוי בשליטתה המלאה, המהווה כ-60 אחוזים משטחי הגדה. אין פלא על כן שהמתנחלים הפכו את הפשרת הבנייה, שנעשתה במסגרת תוכנית המקל והגזר של שר הביטחון אביגדור ליברמן, לפרשה פוליטית מבית היוצר של סיעת הבית היהודי ו"שדולת ארץ ישראל" בכנסת.

בן כספית תיאר כאן בשבוע שעבר (26 באוקטובר) את "ליברמן השני",  שבניגוד לליברמן הראשון הוא "פרגמטי יחסית". אכן, יחסית לעצמו, וגם בהשוואה לחבריו המתלהמים בימין הפוליטי, שר הביטחון בגרסתו הנוכחית יכול להיחשב לאדם שקול ומתון. ייתכן שהדמות המפויסת שהוא לובש,  בעזרת תוכנית המקל והגזר, תוביל אותו אל המטרה הנכספת – לשכת ראש הממשלה. ואולם, 50 שנות כיבוש מלמדות שהמדיניות הזאת מרחיקה את ישראל מהיעד הנכסף - סיום הסכסוך עם הפלסטינים והבטחת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית וכמדינתו של העם היהודי.

מדיניות המקל והגזר איננה המצאה של ליברמן. המשורר הרומאי וירגיליוס כתב ביצירה האפית איניאס: "חסד תטה לנכנע וחרב נקם למורד בך". עד המאה הקודמת, המקל והגזר היו מכשירי השלטון של מדינות אירופה כצרפת, בלגיה, הולנד ופורטוגל בקולוניות האפריקאיות שלהן. השליטים הלבנים בדרום אפריקה הבינו שהשיטה הזאת אינה עובדת בעידן המודרני, שבו זכותם של עמים להגדרה עצמית היא עיקרון שאין עליו עוררין בעולם הנאור. ישראל נותרה המדינה "הנאורה" היחידה שדבקה באמונה ששיטת העונשים והתגמולים יכולה לדכא שאיפות לאומיות ולאפשר שליטה בבני עם אחר.

שיטת המקל והגזר הונהגה לראשונה בשטחים "המוחזקים", כך כונו אז, על ידי שר הביטחון משה דיין. האלוף עוזי נרקיס, שהיה בזמנו אלוף פיקוד המרכז החולש על הגדה המערבית, אמר לעיתונאי צרפתי, כפי שכתב ביומנו מיכאל ששר, שהיה דובר הממשל הצבאי: "ברור שאין הערבים נהנים מן הכיבוש הישראלי, אבל אין זה מעניין אותנו. חשוב לנו שנשיג מינימום הגיוני של שיתוף פעולה. לא נשנה את דתם, תרבותם או שפתם של התושבים, אבל אולי נשנה כמה אספקטים של הציוויליזציה שלהם".

ככלי עזר לניהול הכיבוש, וכתחליף לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשות יאסר ערפאת, הקים דיין בשנות ה-70 המוקדמות את אגודות הכפרים בהנהגתו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות שימשו ערוץ הידברות עם שלטונות הכיבוש לצורך שיפור חיי היום יום של האוכלוסייה הפלסטינית. המתנחלים חששו שהאגודות, אשר הכירו בגבולות 67׳ ואף הביעו נכונות לקלוט כמה מתנחלים בשטחי פלסטין, יהפכו לבני שיח לפשרה טריטוריאלית. מהצד האחר, אש"ף התנגד לאגודות מחשש שהן יכרסמו במעמדו כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.

כספית מעניק, ובצדק, את הקרדיט להתמתנות היחסית של ליברמן למתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, שרואה ביצירת מציאות חדשה ותקווה בשטח את המפתח להרגעת האזור כולו. אבל מרדכי, כמו כל קודמיו בתפקיד וכמו כל ראשי המינהל האזרחי ורוב אלופי פיקוד המרכז שכיהנו בעשורים האחרונים, לא טוען שהקשחת מקלות ושדרוג גזרים יכולים לשמש תחליף לשאיפות לאומיות של עם הנתון בכיבוש. המתאמים והאלופים הבינו שמשאת נפשם של הפלסטינים היא, בראש ובראשונה, להיות פלסטין העצמאית של המזרח התיכון ולא סינגפור הכבושה, על פי חזונו של ליברמן.

ליברמן, ולפניו ראש הממשלה בנימין נתניהו עם סיסמתו "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", לא למדו משתי אינתיפאדות ומפיגועי הסכינים שרעיון "הכיבוש הנאור" פשט את הרגל. הסיבה הראשונה לכך היא שרכבת העצמאות הפלסטינית יצאה מהתחנה כבר לפני 23 שנה. אפשר אולי לתקוע מקלות וגזרים בגלגליה, אך אי אפשר להחזירה לאחור. הסיבה השנייה היא שלממסד המתנחלי החזק יש אינטרס מובהק לסכל את פתרון שתי המדינות ולצמצם את מרחב המחייה של הפלסטינים. נציגיו יעשו כל אשר לאל ידם כדי לסכל כל כוונה להרחיב את הנוכחות הפלסטינית בשטח C. אפילו את הגזר הקטנטן של האדמות הגנובות בעמונה הם מסרבים להחזיר לבעליהן החוקיים. מה גם שמדובר באדמה פרטית אשר בית המשפט העליון הורה כבר לפני שנתיים לפנותה. עד כדי כך המתנחלים מהלכים אימים על מקבלי ההחלטות, שאפילו את ההחלטה לשחרר קומץ אישורי בנייה לפלסטינים הקבינט שמר בסוד. 

אכן, יו״ר הרשות אבו מאזן אינו פרטנר לתוכנית המקל והגזר של ליברמן וגם לא לרעיון שלו לשלול את אזרחותם הישראלית של תושבי אום אל-פחם. ספק גדול אם יימצאו לליברמן מועמדים אחרים למועצת המנהלים של הסכסוך בשיטת המקל והגזר. לעומת זאת, אבו מאזן הוא פרטנר לפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67׳, ואילו ליברמן הוא פרטנר לתוכניות מדיניות שאבד עליהן הכלח ולתוכניות בנייה חדשות בהתנחלויות. זה המקום להזכיר כי מי שלא רצה את אגודות הכפרים, קיבל את אש"ף, ומי שלא רצה את אש"ף, קיבל את חמאס בעזה. הבא בתור הוא הג'יהאד האיסלאמי. הם באמת לא פרטנרים לשום דבר לבד ממלחמה לנצח וחיים לעד על החרב. והרי זה בדיוק מה שנתניהו הבטיח לנו.