דילוג לתוכן העיקרי

למה רוב הפוליטיקאים בישראל התעלמו מצעדת השלום

מספרם המועט של הפוליטיקאים אשר השתתפו בצעדת התקוה של ''נשים עושות שלום'' מצביע על כך שהימין ונתניהו, יחד עם האינתיפאדות והתחושה שאין פרטנר, הצליחו להפוך את השלום למושג מגונה שמזוהה עם השמאל התמים והמסוכן. מושג שההזדהות איתו כרוכה בנזק אלקטורלי.
People take part in a rally, the closing event of the March of Hope, a 2-week-long event organised by Women Wage Peace, a non-political movement calling for a peaceful solution to the Israeli-Palestinian conflict and women's participation in such a solution, outside Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu's office in Jerusalem October 19, 2016. REUTERS/Baz Ratner - RTX2PJST

אירוע השלום הגדול ביותר שהתקיים בשנים האחרונות בישראל זכה לקבלת פנים תקשורתית פושרת, ולתגובות מתחמקות מצד כל השרים ורוב חברי הכנסת שהוזמנו לקחת בו חלק. "צעדת התקוה" שאורגנה על ידי תנועת "נשים עושות שלום" יצאה ב-4 באוקטובר מראש הנקרה, והסתיימה כעבור שבועיים בעצרת מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, בהשתתפות אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות לבושות לבן, אשר דרשו הסכם מדיני.

במשך 15 ימים הן צעדו לאורכה של מדינת ישראל, וקיימו אירועים שנועדו להעביר מסר לפיו השלום אינו נחלתו של השמאל בלבד, ושבצד השני יש פרטנר. נשות ימין, מרכז ושמאל לצד נשים פלסטיניות, דתיות וחילוניות מגויסות כבר שנתיים למשימה, מאז הוקמה התנועה אחרי מבצע צוק איתן.

אבל אל מול עוצמת החוויה שעברה על אותן נשים אשר נטלו חלק באירועים מעוררי ההשראה, רוב הציבור בישראל שתומך בהסכם מדיני נשאר בבית, וספק רב אם בכלל שמע על קיומה של הצעדה.

שני גורמים מרכזיים שאמורים היו להגביר את ההד הציבורי נותרו אדישים, בלשון המעטה, והותירו תחושת חמיצות בקרב חלק מהנשים. הגורם הראשון הוא התקשורת שדיווחה במשורה על הצעדה והאירועים שנלוו לה. המארגנות, שהיו נרגשות מהעובדה שאלפי פלסטיניות התגייסו להעביר יחד איתן את המסר, ושכלת פרס נובל לשלום, לימה בואי מליבריה, באה לחזק אותן, נותרו מאוכזבות כשגילו שהן מתקשות לפרוץ את חומת התקשורת הממוסדת. גם ברשתות החברתיות "צעדת התקווה" עניינה בעיקר את המלייה שעוסק ביומיום ביחסים עם הפלסטינים.

התקשורת הישראלית, שמשום מה עדיין נחשבת לשמאלנית, לא התגייסה לתת רוח גבית ליוזמה הזאת. לשם השוואה, ב-1997 כשהוקמה תנועת ארבע אמהות, שביקשה ליצור לחץ ציבורי שיביא להחלטה על יציאת צה״ל מלבנון, התקשורת הייתה המנוע שהפך את התנועה לאירוע גדול ומתגלגל, אשר השפיע בסופו של דבר על מקבלי ההחלטות. כעבור שלוש שנים כראש הממשלה, אהוד ברק הורה על החזרתם של כוחות צה"ל לישראל, והתנועה סיימה את תפקידה וחדלה לפעול.

המסר של ארבע אמהות היה אפקטיבי גם בגלל שהתנועה הוקמה לאחר אסון המסוקים, שבו קיפחו את חייהם בלילה אחד 73 חיילי צה"ל שהיו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון. לחוסר התוחלת של הישיבה בלבנון ולמחיר הכבד, שלא נראה לו סוף, היה לפתע קשב ציבורי. לעומת זאת, מאז האינתיפאדה השנייה והכרזת ברק אחרי קמפ דיוויד (2000) כי "אין פרטנר לשלום" בצד הפלסטיני, השלום הפך למותג לא פופולרי שרק הולך ושוקע. אף שעל פי מרבית סקרי דעת הקהל רוב הישראלים מעוניינים בהסדר מדיני, האמונה שלהם ביכולת להגיע להסכם כזה נשחקה עם השנים, והם אינם מאמינים כי הדבר אפשרי כעת.

הגורם השני הוא הפוליטיקאים. ככל שהציבור הישראלי התרחק מהעיסוק בשלום והתנכר לו, כך גם הפוליטקאים הלכו והתרחקו ממנו, כולל אלה שאמורים להוביל את הנושא. מאז חזרת בנימין נתניהו לשלטון ב-2009 הציבור ישראלי מאמין עוד פחות שהסכם הוא אפשרי. המסרים שממשלות הימין העבירו מאז לציבור סייעו, כמובן, להפוך את השלום למושג מגונה שמזוהה עם השמאל התמים והמסוכן.

השמאל, שחטף מכה אחר מכה במערכות הבחירות האחרונות, העדיף לשבת בבית מדוכא ולא הרים את ראשו. התוצאה היא שפוליטיקאים כמו יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, שרואים את עצמם כמתמודדים על ראשות הממשלה, מתרחקים מכל מה שמתקשר לשמאל כמו היה מדובר בקרינה רדיואקטיבית.

אף שרוב המנדטים שלפיד זוכה להם בסקרים (מעל לעשרים) הם של ציבור ששואף לשלום ולהסדר עם הפלסטינים, יו"ר יש עתיד מעדיף להרחיק את עצמו מעניין ההסכם וחלוקת הארץ, ולהתמקד בהצהרות על מלחמה בתנועת החרם על ישראל (די.בי.אס).

לכן, לא היה מפתיע שלפיד סירב בנימוס להצעת המארגנות לקחת חלק ב"צעדת התקווה". והוא לא היה היחיד מהפוליטיקאים בגוש השמאל-מרכז שסירב. גם יו"ר העבודה לשעבר, שלי יחימוביץ׳, הדירה רגליה. בין המעטים שהגיעו היו יו"ר העבודה יצחק הרצוג, יו"ר מרצ זהבה גלאון, ויו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. ההזמנות והפניות נשלחו לכל השרים והשרות, אבל אף לא אחד מהם חשב לבוא ולתת כתף לאירוע. מלבד העובדה שמדובר בממשלת ימין, שהסדר מדיני אינו על סדר יומה, השתתפות בצעדה כזאת היא סיכון פוליטי עצום, כי לתיוג "שמאלן" - במיוחד במרכז ובימין - יש מחיר אלקטורלי משמעותי.

לכן, למרות המאמץ שלא להיתפס כנציגות של מחנה השמאל (בעצרת מול בית ראש הממשלה נאמה מיכל פרומן, דתיה מגוש עציון שנפצעה מדקירת מחבל), "צעדת התקווה" סוקרה כאירוע של נשים שמאלניות.

"אנחנו מודעות לקושי לגייס פוליטיקאים ולכך שקשה לשווק את המותג שלום", אמרה לאל-מוניטור תמי יקירה, רכזת היגוי בתנועה. יקירה היא עו"ד המתמחה בזכויות אדם, תושבת תל אביב ואמא לשני ילדים קטנים, שהצטרפה לפני שנה לתנועה ונשאבה לפעילות.

"גם אם זה לא נראה מבחוץ, אנחנו יודעות ומרגישות שהצלחנו לפרוץ את המעגלים: מהשמאל המיואש והמדוכא שהסתגר בבית כי ׳אין סיכוי׳, ועד נשים מהפריפריה ומהשומרון, נשות ימין, מתנחלות ופלסטיניות. אנחנו תנועת שטח ופועלות בכל הארץ יום-יום ומצליחות לשכנע שאנחנו לא תנועה פוליטית. ואנחנו באמת חושבות שלשמאל אין מונופול על השלום. גם בימין רוצים הסדר מדיני. היה חשוב לנו לשים בצעדה את הכרזה של בגין וסאדאת לוחצים ידיים כדי להעביר את המסר הזה. אנחנו כאן עד שיושג הסדר מדיני".

More from Mazal Mualem

Recommended Articles