הדה-לגיטימציה הצליחה: השמאל התרסק

בחודש פברואר [2016] התארח יו"ר "יש עתיד" ח"כ יאיר לפיד בוועידת "גלובס", והסביר מדוע השמאל לא ינצח בחירות בעשרים השנים הקרובות. לפיד טען, ש"רואים את זה דמוגרפית, לפי גילאים ודעות. כל שנה מתים אנשים שמאמינים בדעות שמאל ונולדים אנשים עם דעות ימין ומרכז. אנשים רואים שדוקרים אותם בסכינים ורואים את הטירוף של העולם מסביבנו, והמספרים אומרים שהשמאל לא ינצח פה בחירות. המרכז כן. אנו מכוונים לשם. איש לא יכול למכור אותי כשמאלני, אבא שלי היה איש של בגין".

דברים אלו באותה ועידה, שגובו כמובן במהלכים, מעשים והצהרות, מסבירים את נסיקתו של לפיד, ששיאה בינתיים בסקר מיום שלישי השבוע [6 בספטמבר], לפיה מפלגתו היא הגדולה ביותר בישראל.

לפיד הבין ביתר שאת אחרי הבחירות האחרונות [2015] שהדרך אל ראשות הממשלה עוברת בימין באמצעות הפיכת השמאל למוקצה. הוא האשים את השמאל בשתיקה מול השקרים (לדבריו) של אבו מאזן והתנער מכל שיוך לגוש השמאל, אף שבסיס האלקטורט שלו מצוי עמוק בתוך השמאל-מרכז ועלייתו בסקרים היא בעיקר על חשבון המחנה הציוני.

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בפרדוקס: לפיד עולב בשמאל, מתנער ממנו בכל דרך, ורוב מצביעיו הם הלב הפועם של השמאל האידאולוגי המתון. זה שהתגלגל בעשור האחרון בין קדימה למפלגת העבודה, לתנועה ולמחנה הציוני.

לפיד הצליח להפוך את "יש עתיד" למפלגה הגדולה ביותר בזכות ההתנכרות שלו לשמאל וניסיונות החנופה לחרדים. הסקר המדובר הוא תוצאה של עבודה קשה, שבבסיס האסטרטגיה שלה עומד מיתוג לפיד כימין לייט. אבל לא רק 24 המנדטים של יש עתיד הם הסיפור הגדול של הסקר המדובר, אלא גם התרסקותו של השמאל הפוליטי, שרושם אולי את השפל הגדול בתולדותיו.

אם נאמץ את הגדרתו העצמית של לפיד לפיו הוא בעצם איש ימין, אז השמאל הציוני בישראל – המחנה הציוני ומרצ – התכווץ לכדי 18 מנדטים בלבד (13 המחנה הציוני, 5 מרצ). זהו אולי הנתון הדרמטי ביותר של הסקר, שמבטא באופן מהדהד את תהליך הפיכתו של השמאל למחנה שולי ומוקצה. הציבור בורח מהשמאל הציוני כמו ממחלה קשה; הוא אינו גומל לחברי הכנסת של מרצ והמחנה הציוני על עבודתם הקשה והאיכותית בכנסת, ולא מתרשם מדבקותם בדגל השלום.

אם עד הבחירות האחרונות נראה שאזרחי ישראל צריכים להכריע בין שני כוחות חזקים: הימין בהובלת הליכוד ונתניהו והשמאל-מרכז בהובלת המחנה הציוני, בבחירות הבאות השמאל יהיה מרכיב שולי, כך לפחות על פי הסקר.

דוגמה מהשבוע האחרון מספרת את הסיפור כולו. בעקבות עתירתה של יו"ר מרצ זהבה גלאון, ביטל בג"ץ את הנחייתו של ראש הממשלה לא לבצע עבודות תשתית ברכבת בשבת [6 בספטמבר]. בעוד גלאון ומרצ רשמו הישג יפה, לפיד נמנע מלהתערב כדי לא להרגיז את החרדים שעמם הוא מנסה להתפייס בדרכו לראשות הממשלה. הציבור שלו, שרובו ככולו מתנגד לכפייה דתית, לא בא עמו חשבון. מרצ וגלאון, האידיאולוגים שפעלו נגד הכפייה החרדית, לא תוגמלו (לפי הסקר) ונותרו עם חמשת המנדטים שלהם ועם התיוג כשמאל הזוי ומסוכן.

לפיד הבין מזמן שהצבתו במרכז-שמאל של המפה הפוליטית היא משקולת שלא תוביל אותו אל היעד. במקרה שלו, כשחקן יחסית חדש הוא לא התווה את הדרך, אלא התאים את עצמו למציאות פוליטית בה השמאל הפך לא רלוונטי ונחשב אנטי ציוני. זהו תהליך מתגלגל שאת זרעיו טמן אהוד ברק כיו"ר מפלגת העבודה, עת קבע אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד ש"אין פרטנר" [2000]; בהמשך פרצה האינתיפאדה השנייה שהפכה את הציבור בישראל לסקפטי.

בשנים האחרונות קרה תהליך נוסף: קמפיינים אגרסיביים נגד השמאל והצגתו כמסוכן, הפכו לנשק המועדף על פוליטיקאים בימין. נתניהו הוא כמובן המשוכלל והבולט שבהם, ולצדו פעלו באפקטיביות גם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. דוגמאות יש בשפע. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, נתניהו הפך את השמאל לשק חבטות על בסיס יומיומי. באספות בחירות, בפייסבוק ובראיונות הוא עשה לשמאל דמוניזציה של ממש. "יום אחרי הבחירות השמאל ירוץ לוותר לאבו מאזן ולאחרים. הם יביאו להקמת חמאסטן 2 בלב הארץ", הוא הזהיר באחד מכנסי הבחירות. שלא לדבר על סרטון הבחירות של הליכוד בו נאמר כי השמאל טוב לדאעש, ועל ההאשמה כי ח"כים במחנה הציוני הם פוסט ציונים. ליברמן מצדו האשים שוב ושוב את ארגוני השמאל בסיוע לטרור.

השמאל נותר מול ההתקפות הללו ללא מענה הולם, ובכך סייע באופן עקיף להליך שחיקתו. חמור מכך, לאחר הבחירות וההבנה שהבון-טון של הציבור בישראל הוא בימין – בעיקר מול אינתיפאדת היחידים, גם הרצוג ניסה לפרקים לשבור ימינה ובכך למעשה נכנע לטרנד.

אלה הם ימים קשים לשמאל הישראלי ולמנהיגיו. הרבה מעבר למה שנדמה. נראה כי הושלם תהליך הפיכת מחנה השמאל, שבעבר נודע גם כמחנה השלום, ללא לגיטימי ופוסט ציוני. זה כמובן מצג שווא, כי בשמאל הישראלי, כולל במרצ שהיא מפלגת הקצה, חברים אזרחים ציונים לא פחות ממירי רגב. אם שירות צבאי הוא אינדיקציה מבטאת ציונות אז בשמאל חברים הכי הרבה גנרלים ואנשי ביטחון בכירים.

אין ספק שזוהי שעת אתגר גדולה, היסטורית אפילו, לדרך השמאל. אם הוא חפץ חיים יצטרך השמאל להמציא את עצמו מחדש: לבוא אל הציבור בטוח בעצמו, לא מתנצל, עם דרך מדינית ברורה ומנומקת. גם אם ייקח לו עשרים שנה לחזור לשלטון – זו חובת מנהיגיו.