בסכסוך עם דחלאן, אבו מאזן הוא המפסיד הגדול

בשבועות האחרונים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ניצב בפני דילמה קשה. עליו להחליט אם להתפייס עם יריבו הפוליטי המר, מוחמד דחלאן, כשהמשמעות של כל החלטה שהוא יקבל היא הפסד.

כפי שפרסם כאן ב-1 בספטמבר עמיתי עדנאן אבו עאמר, מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות מפעילות לחץ כבד על אבו מאזן לסיים את הפרשה ולהחזיר לרמאללה את דחלאן, לאחר שגורש מהפתח ומהגדה. אחת הטענות המרכזיות של מדינות אלה היא שללא פיוס עם דחלאן, לאבו מאזן לא יהיה גם פיוס עם חמאס, ולכן עליו להחליט עכשיו אם הוא מעוניין לאחד מחדש את העם הפלסטיני ולסיים את הפיצול בין עזה לגדה. אבל אבו מאזן עדיין מהסס.

לאל-מוניטור נודע מפי מקורות מהימנים הקרובים מאוד למוחמד דחלאן, כי לעומת קבוצת המדינות שדוחפות לפיוס, ושמצרים עומדת בראשן, קטאר מפעילה לחץ נגדי על יו״ר הרשות כדי שלא יסכים לפיוס. לדברי מקורביו של דחלאן, אמיר קטאר, השייח תמים בן חמד אל-תאני, העביר לרשות הפלסטינית מסר באמצעותו של חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, המתגורר בקטאר. אל-תאני הזהיר את אבו מאזן כי אם הוא יאפשר ליריבם המשותף לשוב לרמאללה, משמעות הדבר היא סוף שלטונו בגדה והשתלטות של דחלאן על תפקיד יו״ר הרשות.

הפרסומים על קשרים לכאורה שיש לשר הביטחון אביגדור ליברמן עם מוחמד דחלאן הופכים את האיום הקטארי לבעל משמעות רחבה יותר מאשר ויכוח פנים פלסטיני. עצם קיומו האפשרי של המשולש דחלאן-ליברמן-מצרים מהווה מבחינתו של אבו מאזן רמז עבה על מזימה אזורית להחלפתו בדחלאן. בתקשורת הישראלית והפלסטינית פורסמו בשנה שעברה דיווחים שלפיהם ליברמן נפגש עם דחלאן ושהוא רואה בו פרטנר ראוי, לעומת אבו מאזן הנתפס בעיניו כמכשול העיקרי למהלך מדיני ישראלי-פלסטיני.

הסכסוך הפנימי בתוך תנועת הפתח הפך לביטוי נוסף לאיבה הגלויה בין המדינות המעניקות גב איתן למוחמד דחלאן (מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות) לבין נסיכות קטאר. זה מה שמציב את אבו מאזן בין הפטיש לסדן. אם יענה ליוזמת הפיוס ויכנע ללחץ שמוביל נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הוא יסתכסך עם אמיר קטאר, בעל המאה החשוב באזור.

לשאלת אל-מוניטור אם במסר שהעביר השייח תמים היה גם איום בסנקציות כלכליות, השיבו מקורבי דחלאן כי לכל השחקנים במשחק הפוליטי המתנהל עתה ברור אילו השלכות תהיינה לעמדה שינקוט אבו מאזן, בסוגיה שיצאה מכלל פרופורציה.  ואילו נציגות קטאר ברצועת עזה לא השיבה לפניית אל-מוניטור באשר לנושא דחלאן.

הודאה בלחץ הכבד שקטאר מפעילה עליו נתן אבו מאזן בעקיפין בנאום שנשא ב-3 בספטמבר בכינוס ברמאללה. ״חייבים להדוף את כל הלחצים המופעלים עלינו, בעיקר בנושאים הפנימיים״, הוא אמר, ״לאף אחד אין זכות להכתיב או לכפות עלינו מהלכים - אפילו לא למדינות עשירות. עלינו לחשוב ׳פלסטינית׳״. בכירים בפתח ראו בדברים האלה רמז לכך שבכוונתו להיעתר בסופו של דבר ליוזמת הפיוס שתהיה חלק מעסקת חבילה: סיום הסכסוך עם דחלאן, פיוס עם חמאס והטבות ממצרים ומסעודיה. אחרים פירשו את דבריו של אבו מאזן כעמידה מול לחצים מכל המדינות הערביות. כך או כך, היה ברור לכולם כי יו״ר הרשות התכוון לומר שהוא יעד למתקפה בין-ערבית כבדה בסוגיה של דחלאן, אשר סומן על ידי מנהיגי מספר מדינות ערביות כיורשו הוודאי.

הצרות של אבו מאזן אינן מסתכמות בזה. בתוך הפתח יש למוחמד דחלאן יריבים מרים, שלא יהיו מוכנים לעבור לסדר היום אם יו״ר התנועה יתיר לשנוא נפשם לחזור לעמדת מפתח. שוב ושוב הם מעלים ידיעות ודיווחים ברשתות החברתיות ובאתרי חדשות פלסטיניים על מעורבותו של דחלאן בפרשות שחיתות בעזה וברשות, ועל אחריותו לגירוש הפתח מרצועת עזה בהפיכה הצבאית שביצע חמאס ב-2007.

אחד מיריביו הבולטים של דחלאן הוא שר הספורט הפלסטיני ומבכירי תנועת הפתח, ג'יבריל רג'וב. דחלאן ורג'וב היו חברים קרובים בימי פעילותם בתוניס עם יו״ר אש״ף לשעבר, יאסר ערפאת, בתחילת שנות ה-90 לפני הסכמי אוסלו. במהלך האינתיפאדה השנייה האשים רג'וב את דחלאן כי סייע לישראל לפגוע במפקדת הביטחון המסכל בביתוניא, שרג׳וב עמד בראשה. מאז שני החברים הפכו לאויבים מרים.

בראיון לערוץ המצרי ״און טי-וי״ אמר השבוע רג'וב: ״מי שטעה וגרם נזק לתנועת הפתח עליו לשלם. אם הוא רוצה לכפר על מעשיו ולחזור ולתרום לפעולותיה החשובות של פתח במאבק העיקרי מול ישראל, עליו להגיש בקשה למוסדות התנועה והיא תשקול זאת״. רג׳וב הוסיף ש״כל מועמד חייב להגיש בקשה נפרדת - ולא כקבוצה״, כשכוונתו היא למה שמכונה בפתח ״ג'מאעת דחלאן״ - קבוצה גדולה של תומכיו שעזבו או סולקו מהתנועה כי שמרו לו אמונים.

הדברים של רג'וב מבהירים שעל אבו מאזן מופעל לחץ לא רק מבחוץ - אלא גם בתוך תנועתו. משבר גדול בפתח כעת, בימים שבהם כל המשאבים מופנים להתמודדות בבחירות לרשויות המקומיות בתחילת החודש הבא, עלול להיות הרסני. כך שאת ההחלטה שקיבל אבו מאזן נדע כנראה רק אחרי הבחירות. מה שידוע כבר עכשיו הוא שיש לו רק מה להפסיד.