Memos 
Live events & webinars 
Trend Reports
שר האוצר משה כחלון ישב ביום שלישי האחרון [13 בספטמבר] לצד חוסיין א-שייח, השר לעניינים אזרחים ברשות הפלסטינית, מאחורי שולחן עליו הונחו דגלי ישראל ופלסטין, וניכר כי הוא נרגש.
כחלון וא-שייח נועדו כדי לחתום על הסכם להסדרת חוב העתק של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, שנאמד בכ-1.78 מיליארד שקלים. במסגרת ההסכם תשלם הרשות לחברת החשמל כשליש מהחוב במזומן (570 מיליון שקלים), ואת היתרה – ממנה יופחתו 300-200 מיליון שקלים – בתשלומים.
במשך חודשים ארוכים, מאחורי הקלעים ובתיווך ממשלת נורבגיה, התגבש ההסכם שיאפשר מעתה לרשות הפלסטינית לקחת שליטה על משק החשמל שלה ולהיפטר מהחוב הענק, שהעיב על ניהול ואספקת החשמל לערי הגדה, לרבות ניתוקי חשמל יזומים מצד ישראל [אפריל 2016].
על פי ההסכם, האחריות על ניהול משק החשמל יועבר לרשות. לצורך כך יוקם גוף שירכוש חשמל באופן בלעדי מחברת החשמל הישראלית, והוא זה שיישא באחריות המלאה לתשלום חשבונות החשמל של התושבים הפלסטינים. בנוסף הוחלט להקים שני צוותי עבודה מקצועיים, ישראלים ופלסטינים, לצורך גיבוש הסכם מסחרי בין הצדדים ופיתוח פרויקטים חדשים בתחום האנרגיה.
קשה לזכור מתי בשנים האחרונות נועדו שני שרים בכירים מישראל ומהרשות וקיימו טקס ששידר אופטימיות ונורמליות אחרי תקופה ארוכה של קיפאון מדיני וגלים קשים של אלימות.
לא פחות חריגים מהמעמד עצמו היו דבריו של שר האוצר, שניצל את ההזדמנות כדי להזכיר לציבור הישראלי מדוע אסור להרפות מהמאמצים להביא לפתרון הסכסוך בין שני העמים. לדברי כחלון, "ההסכם מבטיח רצף אספקת חשמל סדיר ופיתוח כלכלי של הרשות (הפלסטינית). כלכלה יציבה ברשות היא אינטרס ישראלי מבחינה כלכלית, מדינית וביטחונית".
את דבריו סיים כחלון בסוג של הצהרה מדינית: "מי שחושב שניתן להגיע לפריצת דרך בין שני הצדדים ללא ניהול משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים, פועל בניגוד לאינטרס של עמו. אם לא נתייצב לפתור את הבעיה ההיסטורית שבינינו לבין הפלסטינים, אנחנו נוריש לילדינו משבר שיהיה הרבה יותר קשה לפתור אותו".
אין להקל ראש בחשיבותם של הדברים שאמר יו"ר כולנו, דווקא משום שהם חריגים בנוף הממשלתי בו השרים מתחרים ביניהם מי יחבוט יותר ברשות הפלסטינית ובעומד בראשה, וגם ירוץ לספר על זה ברשתות החברתיות.
באופן אירוני, דווקא בממשלת הימין של נתניהו מוצא את עצמו כחלון – איש הליכוד לשעבר שהתנגד להתנתקות מעזה – כסמן המדיני המתון.
במקרה הזה לא מדובר רק בדיבורים, כי אם בהובלה של הסכם חשוב. ההסכם לא רק שמסדיר את עניין החוב הפלסטיני, אלא גם מהווה צעד בונה אמון בין ישראל לרשות. יותר מכך, יש בעצם ההסכם משום הכרה של דרג ישראלי בכיר בכדאיות המקופלת בהעברת אחריות שלטונית לרשות. בימים של משבר אמון כה חריף בין ישראל לרשות, כשייתכן שעל הכף מונח סבב אלימות נוסף, מהלך שכזה עשוי להוריד את מפלס התסכול ואולי למנוע את הגל האלים הבא.
אבל למרות חשיבות ההסכם והמשמעות הגלומה בו, ולמרות שלראשונה מזה שנים דרג ישראלי בכיר משתף פעולה עם דרג פלסטיני בכיר ויחד הם מצליחים לפתור משבר מתגלגל שנמשך כעשור, התקשורת הישראלית כמעט ולא גילתה בכך עניין, שלא לדבר על הציבור.
דבר ההסכם הובא לראשונה בחדשות ערוץ 2 ביום שני [12 בספטמבר], אך כלי התקשורת האחרים מיעטו לעסוק בו. למעשה, האירוע החשוב הזה עבר מתחת לרדאר, וכעבור יום נעלם לגמרי מסדר היום. כחלון, שטעה להניח שפרסום ההסכם וטקס החתימה עליו יעוררו גלים בתקשורת ובציבור, התאכזב לגלות כי האירוע שהחשיב אותו משמעותי עורר עניין מוגבל ביותר, אם בכלל.
שר האוצר לא רק שלא זכה לשבחים, אלא בדיוק להפך. אם לשפוט על פי התגובות בדף הפייסבוק שלו, האירוע הזה אולי אף הסב לו נזק ציבורי. כחלון הואשם כמי שדואג לפלסטינים במקום למצוקת הדיור, וספג ביקורת קשה על הוויתור וההתרפסות בפני הפלסטינים – לטענת כמה מהמגיבים.
חוסר העניין והניכור של הציבור הישראלי נוכח המהלך של כחלון מול הרשות הפלסטינית מבטא את שטיפת המוח שעבר הציבור ביחס לפלסטינים ולחידוש המשא ומתן המדיני.
בשנים האחרונות הלך והתגבר הייאוש בציבור הישראלי, גם זה המתון, מהאפשרות לפתרון הסכסוך. מדובר בתהליך שהחל לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד [2000] כאשר אהוד ברק קבע שאין פרטנר. בהמשך, הציבור הישראלי האמין לאולמרט שאבו מאזן סירב להצעתו הנדיבה להסכם קבע, והתעלם מכך שאולמרט היה ברווז צולע ואבו מאזן בצדק לא יכול היה לסמוך עליו. בשבע השנים האחרונות, תחת שלטונו של נתניהו, האמונה בקרב הציבור הישראלי שהפלסטינים מעוניינים בהסכם הלכה ונשחקה. אלה הן שנים בהן אבו מאזן הפך לשק החבטות של הצמרת הישראלית, בעיקר על ידי אביגדור ליברמן, שהעליב את יו"ר הרשות על בסיס קבוע וקבע כי הוא לא רלוונטי. לשיאו הגיע התהליך מאז הקמת ממשלת נתניהו הרביעית על טהרת הימין; הגורם המתון בה הוא כחלון, שכמעט לא התבטא עד כה בנושאים מדיניים והעדיף למקד את פעילותו בתחום הכלכלי.
כשאינתיפאדת היחידים הרימה את ראשה [מאז אוקטובר 2015], השיח בתוך הממשלה הפך לקיצוני, פופוליסטי וכוחני עוד יותר כלפי הפלסטינים. במקביל, הלך ונשחק גם הקשב בציבור הישראלי למצוקת הצד השני ולאינטרס הישראלי בפתרון מדיני. במקומו תפס מקום הבון-טון על פיו בעת הזאת "אין עם מי לדבר".
אפילו ראשי מפלגות שהרימו במשך שנים את דגל "שתי המדינות," כמו יש עתיד ומפלגת העבודה, קיפלו אותו, מיעטו להתבטא באופן הזה והעדיפו להילחם בבי.די.אס (כמו לפיד). אין פלא שהמהלך החשוב של כחלון זכה להתעלמות במקרה הטוב.
