איזה ראש ממשלה דני דיין מייצג בניו יורק?

שוב צודקים אנשי הימין, הטוענים כי השמאל השתלט על התקשורת הישראלית. רק לאחרונה הפיצו כל כלי התקשורת בישראל את העמדה השמאלנית הבאה: "יוזמת השלום הערבית כוללת מרכיבים חיוביים שיכולים לסייע לשקם משא ומתן קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים... אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על עדכון היוזמה באופן שהיא תשקף את השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזורנו מאז 2002, אבל תשמור על היעד המוסכם של שתי מדינות לשני עמים". להזכירכם, יוזמת השלום מבוססת על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67׳ (עם אפשרות לחילופי שטחים) ואינה מזכירה את המלים "מדינה יהודית". 

המלים לעיל נאמרו מפיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הכתרתו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון (מאי 31). מנהיג ישראל ביתנו, מפלגה הידועה בשמאליותה, תמך בשתי שפתיו בהצהרתו המדינית של ראש הממשלה. "שנים רבות דיברתי לא פעם על ההכרה באותו פתרון - שני מדינות לשני עמים", הזכיר ליברמן והוסיף: "נאומו של נשיא מצרים א-סיסי היה חשוב מאוד והוא יצר הזדמנות אמיתית, וחובה עלינו לנסות להרים את הכפפה".

את העמדה האסטרטגית הזאת, מטבע הדברים, נדרשים דובריה הרשמיים של ישראל להציג בארץ ובעולם. הדעת נותנת שממשלה שתומכת בפתרון שתי המדינות לא תפקיד נציגות דיפלומטית חשובה בידי אזרח שמצהיר על התנגדות נחרצת לפתרון הזה. לשלוח בכיר לשעבר במועצת יש"ע לעודד את אזרחי ארה"ב והקהילה היהודית לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, זה כמעט כמו למנות את ח"כ חנין זועבי לשליחת עלייה מטעם הסוכנות היהודית. אך שוב, המציאות בישראל עולה על כל דמיון.

השבוע [1 באוגוסט] נכנס המתנחל הבכיר דני דיין ללשכת הקונסול הכללי בניו יורק. הוא זכה בתפקיד הנחשק לאחר שממשלת ברזיל סירבה לאשר את מינויו לשגריר בברזיליה, מכיוון שהוא תושב של שטחים כבושים. (אם כי יש לציין שממשל בוש אישר ב-2006 את מינויו של סלי מרידור, תושב ההתנחלות כפר אדומים, לשגריר בוושינגטון). בניגוד למינוי שגריר, מינוי לקונסול כללי אינו מצריך הסכמה של הממשלה המארחת.

דיין בילה את השנים האחרונות במסע הסברה בארץ ובעולם לחיזוק ההתנגדות לפתרון שתי המדינות ולעידוד הרחבת מפעל ההתנחלויות. כך למשל, בוועידת ישראל לשלום מטעם עיתון "הארץ" שהתקיימה ביולי 2014, אמר דיין כי לפתרון שתי המדינות יש שתי בעיות: "הוא לא בר השגה, וגם אם יושג - לא יביא שלום, אלא רק מבוא למלחמה הבאה". עוד אמר כי הוא מדמה את תהליך השלום "לחזיון תעתועים במדבר, אוויר חם".

במאמר הבכורה שלו כדיפלומט בכיר שפרסם השבוע (1 באוגוסט) בהאפינגטון פוסט כתב דיין כי ייצוגה של ישראל, המונהגת על ידי ממשלה שמרנית ברובה, בעיר ליברלית כניו יורק, הוא כנראה אחד התפקידים המאתגרים אך המלהיבים ביותר ששירות החוץ הישראלי יכול להציע. אכן, תפקיד מאתגר. הוא יצטרך כנראה לנסות ולשכנע אנשים בעלי השקפות ליברליות, שהרחבת ההתנחלות שבה שוכן ביתו עולה בקנה אחד עם קידום פתרון שתי המדינות.

דיין הבטיח כי לא יתעלם מהפיל שבחדר - "הסכסוך" (המרכאות במקור) - ומהוויכוח הלוהט כיצד צריך "לפתור או לנהל את הסכסוך הזה". אך לא ברור באיזה צד של הוויכוח הוא יציב את עצמו. לכאורה, אם ידבק באמונתו שהפתרון הזה הוא מתכון למלחמה, יבגוד דיין באמונם של שולחיו. לעומת זאת, אם ימלא את תפקידו בנאמנות ויסביר את חשיבותו של פתרון שתי המדינות להשגת השלום, הוא יעשה שקר בנפשו. אך מי שהיה יו"ר מועצת יש"ע והתמודד על מקום ברשימת ''הבית היהודי'' לכנסת, נחשב לאדם ישר, שפיו והשקפותיו שווים. כיצד יתמודד עם הדילמה הזאת?

דיין לא התקשה למצוא מוצא מהסבך. כפי שכתב במאמרו, הוא יסביר כי הפלסטינים, לא הישראלים, אשמים בכך שמדינה פלסטינית לא קמה. הם רוצים להשמיד את הכובש והחמיצו את כל ההזדמנויות לקבל מדינה משלהם. דיין לא יהיה היחיד בבניין הנציגות בניו יורק שניהל קמפיין נגד המדיניות הרשמית של ראש הממשלה לגבי הקמת מדינה פלסטינית. דני דנון, ראש משלחת ישראל לאו"ם, הוביל את ההתנגדות בסיעת הליכוד בכנסת למדינה פלסטינית, משום לטענתו שהיא תסכן את קיומה של ישראל. רון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון, הוא הצלע השלישית במשולש הימני של המינויים הפוליטיים של נתניהו בארה"ב. קרבתו לשלדון אדלסון ומעורבותו בהזמנתו של נתניהו להסית את הקונגרס נגד עסקת הגרעין שרפו את קשריו של דרמר עם האגף הדמוקרטי. 

בעצם, לא כל כך חשוב מי יושב היום בבית הקונסוליה הישראלית בניו יורק. חשוב הרבה יותר מי יישב החל בינואר הקרוב בבית הלבן בוושינגטון. הדייר הנוכחי אמר שהוא מאמין לאמירה של נתניהו, כי כל עוד הוא בשלטון לא תקום מדינה פלסטינית (בניגוד להצהרות "השמאלניות" שלו בעד שתי מדינות). עם דונלד טראמפ תהיה לנתניהו שפה משותפת. שניהם מומחים בלומר בנשימה אחת דבר והיפוכו.

לעומת זאת, בבית משפחת קלינטון, ביתה של המועמדת המובילה במירוץ לבית הלבן, זוכרים לרעה את המרורים שנתניהו האכיל אותם במהלך המו"מ עם הפלסטינים. הם למדו על בשרם שאת כוונותיו של נתניהו אין בוחנים בדיבורים  על כמיהה לשלום, אלא במעשים. למשל, דיבורים על הסדר מדיני מול מינויים של מתנגדי ההסדר לתפקידים הדיפלומטים הבכירים ביותר במדינה החשובה ביותר בעולם.