בנאום "יום ירושלים" שנשא בישיבת "מרכז הרב" ב-5 ביוני, היטיב ראש הממשלה בנימין נתניהו לתאר את עצמת ההתרגשות ואת התעלות הנפש שחשנו ביום ההוא, ביוני 1967, למגע אבני הכותל ולמראה דגל ישראל מתנופף על הר הבית. "הרגשנו התחברות כבירה לדורות של יהודים שקשורים לעיר הזו... עמדנו שם דומעים, נרגשים ומחויבים לשמור על ירושלים, מחויבים לשמור על הר הבית, מחויבים לשמור על הכותל המערבי". בשנים הראשונות נהגנו לחגוג את "יום ירושלים" בחוצות העיר. לא עוד. מ"עיר השלום", בלשון נתניהו, ירושלים הולכת ונהפכת לבירת הגזענות. "העיר המאוחדת" היא אלופת הארץ באפליה ושיאנית המחלוקות.
אין דבר שמסמל זאת יותר מהאכסניה שבה בוחר נתניהו לשאת את נאומי יום "איחוד העיר". קשה למצוא סביבה פחות סובלנית כלפי האחר, כולל כלפי יהודים שמאמינים שכל בני האדם שווים וכי גם לפלסטינים מגיע לחיות בכבוד. נתניהו ישב ביום ראשון לצדו של "הרב" דב ליאור, שקרא לעשות לערבים טרנספר מישראל. דבריו התקבלו במחיאות כפיים של בחורי הישיבה החוגגים. ניכוסה של ירושלים ויום חגה על ידי החוגים הללו מדיר ממנה את רגליהם של ישראלים שוחרי שלום ושוויון. בנוסף לכך, 73 אלף תלמידי גני הילדים והחינוך היסודי השייכים לזרם החרדי (75 אחוז מכלל התלמידים בעיר) אינם מזדהים עם "החג הציוני".
