כך הפך יום ירושלים לחג של קנאי דת ופוליטיקאים ציניים

בנאום "יום ירושלים" שנשא בישיבת "מרכז הרב" ב-5 ביוני, היטיב ראש הממשלה בנימין נתניהו לתאר את עצמת ההתרגשות ואת התעלות הנפש שחשנו ביום ההוא, ביוני 1967, למגע אבני הכותל ולמראה דגל ישראל מתנופף על הר הבית. "הרגשנו התחברות כבירה לדורות של יהודים שקשורים לעיר הזו... עמדנו שם דומעים, נרגשים ומחויבים לשמור על ירושלים, מחויבים לשמור על הר הבית, מחויבים לשמור על הכותל המערבי". בשנים הראשונות נהגנו לחגוג את "יום ירושלים" בחוצות העיר. לא עוד. מ"עיר השלום", בלשון נתניהו, ירושלים הולכת ונהפכת לבירת הגזענות. "העיר המאוחדת" היא אלופת הארץ באפליה ושיאנית המחלוקות.

אין דבר שמסמל זאת יותר מהאכסניה שבה בוחר נתניהו לשאת את נאומי יום "איחוד העיר". קשה למצוא סביבה פחות סובלנית כלפי האחר, כולל כלפי יהודים שמאמינים שכל בני האדם שווים וכי גם לפלסטינים מגיע לחיות בכבוד. נתניהו ישב ביום ראשון לצדו של "הרב" דב ליאור, שקרא לעשות לערבים טרנספר מישראל. דבריו התקבלו במחיאות כפיים של בחורי הישיבה החוגגים. ניכוסה של ירושלים ויום חגה על ידי החוגים הללו מדיר ממנה את רגליהם של ישראלים שוחרי שלום ושוויון. בנוסף לכך, 73 אלף תלמידי גני הילדים והחינוך היסודי השייכים לזרם החרדי (75 אחוז מכלל התלמידים בעיר) אינם מזדהים עם "החג הציוני".      

בני משפחתי ומכרי, בהם כאלה שנולדו וגדלו בירושלים, לא רק שאינם משתתפים בחגיגות יום ירושלים; המראות בטלוויזיה של בני תשחורת משולהבים שעשו לעצמם מנהג לרקוד באותו יום עם דגלי ישראל בלב הרובע המוסלמי, מעוררים אצלם תחושה של זרות ובושה. מאות שוטרים מוצבים בסמטאות הצרות כדי לשמור על שלומם של אלפי התושבים הפלסטינים המסתגרים בבתיהם ושל הסוחרים שנעלו את חנויותיהם. בג״ץ דחה באותו בוקר עתירה של ארגוני זכויות אדם אשר ביקשו להסיט את מסלול מצעדם של הרוקדים אל מחוץ לרובע המוסלמי. לא קשה לנחש מה הסיכוי שפלסטינים היו מורשים לצאת במחולות עם דגלי פלסטין בעיר העתיקה, שלא לדבר על שכונות מערב העיר, כדי למחות נגד הכיבוש. 

נתניהו לא תורם לפתרון הסכסוך בירושלים, אך הוא לא יצר את הבעיה. שורש הרע מסתתר בפזמון "ירושלים של זהב", שזכה למעמד של כמעט המנון הלאומי. "איכה יבשו בורות המים", מקוננת נעמי שמר, "כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה". המלים הללו, שנכתבו שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים, מבטאות את העלמתם של הפלסטינים מהתודעה הקולקטיווית של הישראלים היהודים. מאז ועד היום מספרים מורי בתי הספר לילדים על "שחרור" ירושלים מידיו של הכובש הערבי, ושרים איתם ברוב רגש את שירה המעודכן של נעמי שמר - עם הבית הנוסף: "חזרנו אל בורות המים/ השוק והכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה".

עם שוך הקרבות והצהלות התברר, להוותם של "המשחררים", שכיכר העיר (המזרחית) אינה ריקה ושהתושבים הפלסטינים מתעקשים להישאר שם ולחבל ביעוד הדמוגרפי המכונה "יהוד ירושלים". הם גם המשיכו לפקוד את הר הבית, שנשאר בלשונם "חראם א-שריף". מצד שני, כדי לאחד את שני צדי העיר אין די בסילוקן של חומות וגדרות תיל ובסיפוח חד-צדדי של שכונות וכפרים פלסטיניים: בכל מטרופולין "מאוחד" במדינה נאורה, נהוג שכל הנתינים - בלי הבדל דת, גזע ולאום - נהנים מאותן זכויות אדם בסיסיות כגון דיור, חינוך, רווחה ותשתיות. אבל, אם הפלסטינים ייהנו מזכויות שוות לאלה של השכנים היהודים, לא תהיה להם מוטיבציה להגר ולהשאירה לתושביה היהודים. 

מה עושים? פעם בשנה, ביום ירושלים, נושאים נאומים חוצבי להבות על "ירושלים המאוחדת". למחרת ממשיכים לקדם את מדיניות ירושלים המפולגת והמסוכסכת. די להציץ במקבץ הנתונים הבא מהשנתון הסטטיסטי של מכון ירושלים לחקר ישראל ל-2016: 

המגזר הפלסטיני מהווה 36 אחוז מאוכלוסיית העיר, אך 71 אחוז מתושבי העיר הפלסטינים  (38 אלף) חיים מתחת לקו העוני. זאת לעומת 22 אחוז מהיהודים (31,900).

 43 אחוז מהכיתות העירוניות-רשמיות במזרח העיר אינן תקניות, ותלמידים רבים לומדים בבנייני מגורים שהוסבו לבתי ספר.

ב-2014 נרשמו בירושלים 3,487 התחלות בנייה מאושרות עבור יהודים ו-322 התחלות בנייה מאושרות עבור פלסטינים. בהעדר תוכניות מתאר בשכונות הפלסטיניות, 39 אחוז  מהבתים נבנו בהן ללא היתר.

התשתיות בשכונות הפלסטיניות לא פותחו ולא שודרגו משך עשרות בשנים. כך למשל, רק 64 אחוז ממשקי הבית מחוברים באופן מוסדר לרשת המים.

בין רבע לשליש מתושבי ירושלים המזרחית מופרדים מהעיר שלהם באמצעות חומת בטון גבוהה ומחסומים, וסובלים מהזנחה חריפה.

השילוב של קיפוח והזנחה, העדר תקווה להסדר מדיני והקצנה דתית ולאומנית, הפכו את השכונות הפלסטיניות לאזורי ספר. שרים שנושאים ברמה את סיסמת "ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח נצחים" אינם מעיזים להציב את רגליהם בשכונות הללו בלא ליווי צמוד של פלוגת מאבטחים. "אינתיפאדת הסכינים" הביאה לירידה של 17 אחוז בלינות תיירים זרים וישראלים בבתי המלון במערב ירושלים (נתוני פברואר 2016 לעומת פברואר 2014). כביש תל אביב ירושלים פקוק בשעות הבוקר במכוניות של פקידי ממשלה שהעתיקו את ביתם לשפלה.    

כך, עם הכניסה לשנת ה-50 לכיבוש או שחרור ירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו" מחברת יחדיו קנאי דת, מחרחרי מדון ופוליטיקאים ציניים. הכותל המערבי נהפך לסלע מחלוקת בין יהודים ליהודים והר הבית היה להר געש שקנאי דת יהודים ומוסלמים מתגוששים על לועו.