אי אמון ביטחוני: האליטה הצבאית נגד נתניהו

בפעם האחרונה שבנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון שלו, זה נגמר בהליכה לבחירות ותבוסה בקלפי. זה קרה בתחילת 1999, כשהיחסים בין נתניהו לשר הביטחון הפופולארי שלו, יצחק מרדכי, קרסו לאחר ועידת וואי פלנטיישן וטרפוד ההסכם שהושג בעקבותיה. האמון בין השניים התדרדר במהירות ולנתניהו הגיעו אז שמועות שמרדכי מנהל מגעים חשאיים עם יריביו רוני מילוא, דן מרידור והרמטכ"ל הפורש אמנון ליפקין-שחק. לאחר שמרדכי פוטר, התגשמו חששותיו של נתניהו במלואם: מרדכי אכן הצטרף לשלושת היריבים, הקים יחד איתם את "מפלגת המרכז", ולמרות שלא כבש את השלטון, נחשב לגורם המכריע בתבוסתו של נתניהו בבחירות 1999.

ביום חמישי האחרון [16 ביוני] התקיים סיבוב נוסף במלחמת ההתשה האינסופית בין ראש הממשלה נתניהו לבין האליטה הצבאית-ביטחונית בישראל. זה החל בנאומו של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון בכנס הרצליה השנתי. יעלון לא חסך את שבטו מנתניהו, והאשים אותו בהפחדת הציבור ודרדור ערכי ומוסרי של החברה הישראלית. יעלון הכריז כי הוא קובע חד משמעית, שאין על ישראל איום קיומי כלשהו, וכי נתניהו ממשיך להלך אימים על הציבור הישראלי במטרה להסיט את השיח מגילויי השחיתות, ההסתה, השיסוי והמצוקות של האזרחים.

אחרי יעלון, עלה לדבר שר ביטחון (וראש ממשלה) לשעבר נוסף, אהוד ברק. כמה דקות לתוך נאומו של ברק, ונתניהו כבר התגעגע ליעלון. ברק, שהיה מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל, הסתער על נתניהו בחמת זעם: "מובילים אותנו...ראש ממשלה וממשלה חלשה, רופסת וקולנית...מתעתעת וקיצונית, שנכשלת שוב ושוב בהבטחת הביטחון, מקעקעת את רקמת הדמוקרטיה בישראל, כושלת בניהול היחסים עם ארה"ב...מחמיצה שוב ושוב הזדמנויות מדיניות ומשותקת מפעולה לניהול יעיל של הסכסוך".

לדברי ברק, "מה שעומד באמת בראש סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו הוא אינו ביטחון ישראל או שמירת הדמוקרטיה...אלא קידום זוחל וערמומי של אג'נדת מדינה אחת מהירדן לים ".

ברק הקדיש כמעט את כל נאומו לאסונות שממיט נתניהו על ישראל, והצהיר כי אם הממשלה לא תתעשת, נצטרך "כולנו...ולהפיל אותה דרך מחאה עממית ודרך פתק הבוחר לפני שיהיה מאוחר מדי".

בראיון טלוויזיוני שהעניק למחרת לערוץ 2 [17 ביוני], החריף ברק עוד יותר את התבטאויותיו וטען כי "נתניהו ירד מהפסים". הוא גם השתמש בדוגמאות מהעבר, בהן נקט נתניהו, לדבריו, במדיניות של הסתה וזריעת מחלוקת פנימית בעם, בעיקר לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

באותו יום בו נאמו יעלון וברק בכנס הרצליה, פורסם כי שני הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל, רבי האלופים במילואים גבי אשכנזי ובני גנץ, הצטרפו לתנועה חברתית חדשה שהקים הרב לשעבר שי פירון, לשעבר שר החינוך. אשכנזי וגנץ נמנים על מבקריו החריפים של נתניהו, ובעיקר של מדיניותו, שמובילה את ישראל לטענתם למבוי סתום. הדברים אמורים גם, ובעיקר, למשבר החריף ביחסי ישראל וארה"ב, שפוגע באינטימיות המקודשת בין שתי המדינות, לו גרם נתניהו.

לאורך כל הקריירה שלו, שימש בנימין נתניהו כ"סמרטוט אדום" מול האליטה הצבאית-ביטחונית בישראל. זה החל בקדנציה הראשונה [1999-1996] כשהרמטכ"ל הפופולארי דאז, רב אלוף אמנון ליפקין-שחק, השתחרר מצה"ל ונשבע להפיל את שלטון נתניהו לאחר שראה את התנהלותו של ראש הממשלה מקרוב. בסופו של דבר ויתר ליפקין-שחק על הבכורה לבכיר ביטחוני אחר, שר הביטחון של נתניהו עצמו, יצחק מרדכי.

זה נמשך גם אחר כך: בזה אחר זה הביעו אי אמון בנתניהו כמעט כל ראשי זרועות הביטחון שעבדו איתו או מולו: ראש המוסד מאיר דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין, הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי, ראש המטה לביטחון לאומי עוזי ארד, ורבים נוספים.

משהו בהתנהלות של נתניהו מעורר אנטגוניזם, בוז וזלזול בקרב הקצונה הבכירה של צה"ל. העובדה שכל שלושת שרי הביטחון שעבדו איתו (למעט משה ארנס, שכיהן תקופה קצרה בלבד לאחר פיטורי מרדכי), הגיעו בסופו של דבר לאותה מסקנה עגומה באשר לאופיו של נתניהו והתנהלותו, אמורה להדליק נורת אזהרה אדומה בפני הציבור בישראל. במציאות, הדברים מורכבים הרבה יותר.

בתחילת הקריירה, היה הנושא הביטחוני עקב אכילס של נתניהו. הוא אמנם היה לוחם בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית המיתולוגית הישראלית, אבל פרש מצה"ל בדרגת סגן והעדיף לצאת ללימודים בארה"ב. המיועד לגדולה במשפחת נתניהו היה האח הבכור, יוני נתניהו, שהגיע לדרגת סגן-אלוף ומפקד סיירת מטכ"ל, בטרם נהרג במבצע אנטבה [1976]. לאחר מותו של יוני, הפך נתניהו בבת אחת לתקווה הלבנה הגדולה של המשפחה, ונאלץ להמשיך מהמקום בו יוני סיים.

לאורך כל הקריירה דאג נתניהו לרפד את עצמו בגנרלים ובאנשי ביטחון, כדי לטפח תדמית של "מר ביטחון". הוא ראה בביטחון את חזות הכל ושקד במקצועיות ובהתמדה על מיתוגו כ"שומר ביטחון ישראל". הוא הביא בזמנו את יצחק מרדכי לליכוד, ונהג לפגוש קצינים בכירים בצה"ל בחשאי, בעודם בשירות, כדי לגשש על האפשרות שיצטרפו לליכוד לאחר שישתחררו. הבעיה הייתה, שמערכות היחסים הללו התנפצו כמעט כולן, בעקבות מתחים שהתגלו בין נתניהו לקציניו.

הדמיון בין מה שקרה בין נתניהו למרדכי בקדנציה הראשונה, למה שקרה בין נתניהו ליעלון בקדנציה הרביעית, מוכיח שמדובר בתופעה קבועה: אין בסביבתו של נתניהו אפשרות לצמח כנפיים ולהמריא. ברבות השנים, הפך נתניהו את עצמו ל"מר ביטחון" והוא אינו נזקק כבעבר למטריה אווירית של גנרלים מסביב. יחד עם זאת, המצב בו הוא מוצא את עצמו כמעט לבד, מול סוללה מתוגברת של רמטכ"לים, שרי ביטחון, ראשי שב"כ וגנרלים לשעבר, מעורר בו דאגה עמוקה, ובצדק.

לראשונה זה שנות דור, מתקבל הרושם שיש לנתניהו אלטרנטיבה, בעיקר בזכות דמותו של שר הביטחון יעלון, המשדרת ערכיות וצניעות, בנוסף לניסיון ביטחוני ורזומה צבאי עשיר. לנתניהו יש סיבות טובות להיות מודאג.