כשהדמוקרטיה הופכת לבדיחה עצובה, כדאי לפחות לצחוק

את הראיון עמו שפורסם כאן השבוע (10 במאי) חתם הפרופ' זאב שטרנהל בהמלצה חשובה. המומחה לפאשיזם הציע לקרוא דבר מתוך דבר ולהפעיל את הדמיון, כדי לזהות מבעוד מועד את סכנת הפאשיזם שמאיימת על החברה הישראלית ולהיערך להתמודד עמה כיאות. צריך דמיון מפותח במיוחד כדי להאמין שראש ממשלה ישראלי יוציא מפיו משפט כמו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות". מי היה מאמין שרוב הציבור יתייצב לימינו של חייל שירה למוות באדם פצוע (כן, גם פלסטיני שדקר חייל ישראלי הוא בן אדם)? מי היה מעלה על דעתו שבשנת 2016 רוב מוחץ של היהודים הישראלים (71.5 אחוז) סבורים שהשליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967 אינה נחשבת "כיבוש" (כך על פי "מדד השלום" מאפריל 2016)?

צריך דמיון כמו זה של המחזאית השנונה מיכל אהרוני, כדי לכתוב עלילה דמיונית עד סהרורית, שעד ערב הצגת הבכורה שלה כבר הספיקה להפוך למציאות (גילוי נאות: מיכל היא בת זוגו של כתב אל-מוניטור, שלומי אלדר). המחזה סובב סביב שר הבטחון החולה ומאמציו להחלים בכל מחיר. כדי להציל את חייו, מוכן השר (בגילומו של דב גליקמן הנפלא) להפר חוק שהוא עצמו היה בין יוזמיו - חוק שאוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים - ולקבל לב של פלסטיני. וכדי לקנות את שתיקם של המתנחלים, השר מנהל עמם סחר סוסים על הכשרת מאחזים בלתי חוקיים והזרמת כספים להתנחלויות.

לפני שלוש שנים, כשאהרוני כתבה את "אנגינה פקטוריס", הנוהג להפריד בין משפחות ערביות ליהודיות במחלקות היולדות היה שמועה רחוקה. האפשרות שהבריון בצלאל סמוטריץ', אשר יזם את "מצעד הבהמות" נגד הקהילה הלהט"בית, יישא בתואר "סגן יושב ראש הכנסת", הייתה נחשבת לבדיחה עצובה.

גם המחזה "אנגינה פקטוריס" הוא בדיחה עצובה. הבדיחה היא עלינו, אזרחי ישראל, שמונהגים בידי חבורת ציניקנים חסרי בושה. הם מכופפים ערכים, חוקים ואינטרסים מדיניים וכלכליים על פי הצרכים האנוכיים והפוליטיים שלהם בכל זמן נתון.

גם לשמאל המפונק והטהרן אהרוני אינה עושה הנחות. הדיאלוגים בין השר לבין המנתח, הד"ר גל שכניק (בגילומו של זהר שטראוס) , פעיל שלום "יפה נפש" שבא במיוחד מארה"ב כדי לטפל בשר, מצחיקים עד דמעות.

אבל כבר ביציאה מאולם "צוותא", עם החזרה למציאות, הדמעות מתייבשות. או שמא מתביישות. ברדיו מדווחים על הזחילה של יו"ר המחנה הציוני, יצחק (בוז'י) הרצוג, לממשלת נתניהו-בנט, בלי שינוי קווי היסוד של הממשלה.

ההומור במחזה מגשר לרגעים בין הממד הרגשי-האישי של הדמויות המרכזיות, לבין התפישות הגזעניות-הכוחניות שלהן. המסרים הקשים נספגים ביתר קלות בזכות הבימוי הממולח של ציון אשכנזי והמשחק המצוין של גליקמן, שטראוס, ולצדם טלי בן-יוסף (בתפקיד מצדה, בתו של השר, כשם בתו של רחבעם זאבי),  שמעון מימרן (בתפקיד ארוסה, המתנחל מתניה בן צדיק) ושרון פרידמן (שמגלם כמה דמויות: הד"ר קוסטקובסקי, הד"ר עמיר, ומואין אל חילו, אביו של ההרוג הפלסטיני שלבו נתרם).

"ההצגה נכתבה לפני שלוש שנים בתגובה לשלל החוקים האנטי-דמוקרטיים שהוגשו בזמנו על ידי הקואליציה", אמרה אהרוני בשיחה עם אל-מוניטור. היא פגשה אז את הפרופסור דויד צ'אק, נשיא האיגוד לתיאטרון יהודי ומנהלו האמנותי של תיאטרון שפיל בשיקאגו המתמקד בהצגת מגוון זהויות יהודיות בימתיות. הוא החליט להעלות את ההצגה בגרסה אנגלית (תרגום: דני וול) ולביים אותה.

דרכה של ההצגה לבמת התיאטרון הישראלי לא הייתה קלה. כל התיאטראות הרפרטוארים סירבו להפיק את המחזה. אולי רוחה הרעה של שרת התרבות מירי רגב הייתה בעוכריה. ואולי מנהלי התיאטראות הגדולים חששו שאנשים לא יכניסו ידיים לכיס כדי לקנות כרטיס למחזה על הכיבוש ותופעות הלוואי המסוכנות שלו. מתברר [על פי הסקר] שרובם הגדול לא מכירים במונח "כיבוש" בנוגע ל"יהודה ושומרון". "אחרי שכל התיאטראות  הרפרטואריים סירבו להפיק אותו, פתחתי בגיוס תמיכה ב'הדסטארט' ובמקביל שלחתי את המחזה למנכ"ל צוותא, חיימון גולדברג. הוא החליט להפיק את ההצגה והראה את הטקסט לגליקמן, שהתלהב ממנו, וסביבו נבנה הקאסט".

כל הכרטיסים להצגות הקרובות בתל אביב אזלו מהיום הראשון. היכלי התרבות ביבנה, נס ציונה, רעננה וערד רכשו את ההצגה - דבר שאינו אופייני למחזה שלא הופק על ידי תיאטרון רפרטוארי. "אפילו באריאל רוצים אותה", מספרת אהרוני בסיפוק, "מנהל היכל התרבות, אריאל תורג'מן, אמר לי שאין לו בעיה להציג עמדות שונות, כל עוד עושים תיאטרון טוב ולא תעמולה, ושזה לא מעליב או פוגעני, אלא סאטירי במובן הטוב של המילה".

במצבה הנוכחי של החברה והפוליטיקה הישראלית, המתנחלים יכולים להרשות לעצמם לצחוק בקול גדול. לצחוק כל הדרך למאחז הבא. לצחוק כל הדרך לבנק. לצחוק כל הדרך אל הקלפי. השמאלנים יכולים לכתוב סאטירות כאוות נפשם ולשחק לפניהם. הם אפילו יקנו כרטיסים. אבל כל עוד עולות בישראל סאטירות שנונות כמו מצב האומה, ארץ נהדרת, רואים את הסוף ואנגינה פקטוריס, יש תקווה לדמוקרטיה הישראלית המתערערת. יצחק מי שיצחק אחרון. הלוואי שנצחק כולנו יחד.

הערת העורך: הכתבה עודכנה לאחר פרסומה הראשוני.