ממחסום של מוות לשער של תקווה

עשרות אלפים מתושבי רצועת עזה, פלסטינים שעבדו בישראל, נושאים עד היום את צלקות מחסום ארז. "מחסום המוות", נהגו לכנותו, כי הדרך לישראל דרך המעבר הצפוף הייתה כרוכה בסכנת חיים. מאות נזקקו לטיפול רפואי כי נחנקו או נרמסו בקרב האכזרי שנאלצו לעבור כדי לשרוד את הדוחק לאורך אמצעי הבידוק המיושנים שהיו אז במעבר. הפציעות היו אז עניין שבשגרה. אין פועל פלסטיני שיצא מעזה לעבודה בישראל ולא חווה את תלאות המעבר הזה, כשהסיוט הגדול מכולם היה הקרוסלות הצרות הידועות לשמצה - מחסומי מתכת מסתובבים שדרכם עברו הפועלים לצד הישראלי.

לפני כעשור [2004] הגעתי למחסום ארז עם צוות צילום. התמונות וצילומי הוידאו שצילמנו בלילה ההוא חוללו זעזוע עמוק בקרב צופי הטלוויזיה ומקבלי ההחלטות בישראל. צוות הצילום ואני ניצלנו רק בקושי מרמיסת ההמון שהתנפל על הקרוסלות המסתובבות, בעוד אלפי פלסטינים מנסים לחצות את הגבול בזמן כדי לא להפסיד יום עבודה. טיפסנו על גג המחסום המסתובב וההמון שעט מתחתינו. חיילי צה"ל שהיו מוצבים במקום  שלטו בלחיצת כפתור על המחסום, ומדי פעם אפשרו לקבוצה קטנה של פועלים להידחק לתוך שבילי המעבר הצרים המובילים אל הקרוסלות. מי שלא היה מהיר מספיק כדי להשתחל לצד השני עלול היה להילכד בין הברזלים שבצדי המעבר. שני פועלים פלסטינים נמחצו כך למוות בשנת 2004, ומאות נפצעו במהלך השנים בדרגות פציעה שונות. רמיסה, חבלה והשפלה יומיומית היו שגרת חייהם של רבבות מתושבי עזה, אשר עבודה בישראל הייתה האפשרות היחידה שלהם להתפרנס.

היום במחסומים בין הגדה המערבית לישראל - מעבר 300 צפונית לבית לחם ומעבר קלנדיה הסמוך לרמאללה - מתרחשים מחזות זוועה דומים, המזכירים את ימי ארז הנוראים. ההשפלה והמצוקה הנוראה שעוברים הפלסטינים בגדה הצליחה אפילו לקומם את שר החקלאות אורי אריאל מהבית היהודי, שאמר ב-15 באפריל: "בושה וכלימה למדינת ישראל ומערכת הביטחון. עומדים שם [במחסומים] אנשים בתנאים-לא-תנאים, בקיץ חום אימים, בחורף יורד גשם". 

מחסומי הגדה מנוהלים על ידי צה"ל ומשטרת ישראל, ואילו מעבר ארז עבר לידי משרד הביטחון והפך לנקודת אור יחסית. הכינוי שלו השתנה בפי הפלסטינים מ״מחסום המוות״ ל-״המעבר הטוב״. "כמו שהייתה פעם ׳גדר טובה׳ שנפתחה בגדר הגבול בין לבנון וישראל, כך הפך ארז היום", אמר לאל-מוניטור סגן אלוף במיל' שלמה צבן, שמנהל את המעבר מזה תשע שנים מאז נחנך בגרסתו החדשה [2007].

הזעזוע מהתנאים שהיו במחסום ארז בעבר הובילו בשעתו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, להורות על הפיכתו למעבר הומאני, רחב, עם שיטות בידוק חדשניות ויעילות, שמסוגל לקלוט רבבות בני אדם ביממה. המבנה הגדול החדש נבנה על יסודות המעבר הישן, והוא מזכיר טרמינל נוסעים של שדה תעופה או נמל ימי - ולא מעבר גבול בין אויבים.

חודשיים לאחר חנוכת המעבר החדש [אפריל 2007], חמאס ביצע הפיכה ברצועת עזה, ויציאת הפועלים נעצרה. כיום מעבר ארז משרת בעיקר חולים, סוחרים, ואנשי ארגוני סעד וסיוע העובדים בעזה.

"המציאות היא סוריאליסטית וגם המעבר מתפקד כמעבר סוריאליסטי",  אמר צבן. מצד אחד ניצבים אנשי חמאס, מצד שני חיילי צה"ל ערוכים על גדר הגבול, ובתווך נמצא מעבר גבול המשרת נוסעים כעניין של שגרה. אולם השקט בתוך הטרמינל עלול להטעות. הוא מעביר תחושה שאין מתיחות, אין מלחמה ואין חששות למעשי אלימות בין הצדדים. את התזכורת למציאות בחוץ מספקים קולות כלי טיס של חיל האוויר החגים מעל, ושריקות של פצצות מרגמה או רקטות שנורות מהרצועה לישראל אחת לכמה ימים.

מדי יום עוברים במעבר ארז כאלף בני אדם. אמבולנסים מעזה מעבירים חולים המוגדרים בעלי סיכון גבוה לבתי החולים בישראל. בסיור שערכתי במקום בשבוע שעבר [20 באפריל] שמעתי את שלמה צבן נושא דברים לפני חיילים ואזרחים שהתכנסו בחדר האוכל של הצוות לכבוד חג הפסח. הם שמעו ממנו איך צריכה להתנהל הפעילות השוטפת במעבר גבול בין צדדים הנלחמים זה בזה. לדבריו, עליהם לפעול כאילו אין מלחמה, אין אלימות ואין מתיחות בין הצדדים. אמנם יש לנקוט משנה זהירות, אך לא על חשבונם של העוברים במעבר.

"אנחנו רואים את התמונות מהמעברים בגדה ואין לנו אלא רק להצטער על התנאים ועל הסבל שהם נאלצים לעבור שם יום יום בדרכם לפרנס את משפחותיהם״, אמר צבן לעובדיו, והוסיף: "כל אחד זוכר שגם כאן הייתה מציאות אחרת, שאין להתגאות עליה. אך מאז חל שינוי. כל עובד כאן יודע שפלסטיני המגיע מהצד השני אלינו זכאי לקבל את הטיפול הטוב ביותר המגיע לו". צבן אף הציב תנאי סף לטיפול בעוברים ושבים מעזה לישראל: "עשר דקות של המתנה הם חריגה מיעד השירות שהקצבנו לעצמנו". ההסבר ליעד הזה הוא שחלק גדול מהעוברים הם חולים היוצאים לטיפול רפואי מציל חיים בישראל, והמתנה ממושכת עלולה להיות מסוכנת עבורם. "עלינו לאפשר להם לעשות את הדרך מעזה לישראל באופן הקל והנוח ביותר".

היות והסגר על עזה נמשך כבר תשע שנים, מפגשים בין פלסטינים מהרצועה לישראלים הם נדירים למדי. כמה מהעוברים הפלסטינים בארז רואים שם ישראלי בפעם ראשונה בחייהם, והמפגש הזה מבלבל אותם. זה לא הישראלי שהם הורגלו לראות בטלוויזיה של חמאס, וזה לא הישראלי שהם ראו בעימותים עם צה״ל ברצועת עזה בשנים האחרונות.

במערכת הביטחון התגבשה לאחרונה מגמה להקל במתן אישורים לצעירים מהרצועה ולהעניק להם היתרי מעבר בליווי הוריהם. בין אם מדובר בילדיהם של סוחרים או בנערים המלווים חולים שעוברים לטיפול בישראל - המטרה היא שהפלסטינים הצעירים האלה יפגשו ישראלים. מפגשים כאלה עשויים לשנות את תפיסתם לגבי השכנים מעברו השני של מעבר ארז – תפיסה שהתגבשה במידה לא מועטה בהשפעת התקשורת של חמאס. זוהי אולי טיפה של שפיות בים של עוינות בין ישראל לעזה, אבל זהו צעד בכיוון הנכון - תהליך שבו הפך מעבר ארז ממחסום של מוות לשער של תקווה.

את מודל מעבר ארז צריך לאמץ גם במעברי ומחסומי הגדה. אמנם אי אפשר להשוות בין מספר העוברים היום בארז למספר העוברים במחסומי הגדה העמוסים, אבל עצם העברת האחריות מצה"ל לידי משרד הביטחון ורשות הנמלים היא צעד מחויב המציאות.