הפה הגדול של השר שטייניץ

מנהיגי חמאס בעזה נזהרים שלא לדבר בפומבי על הפגיעה במנהרותיהם על ידי המצרים, מחשש שירגיזו עוד יותר את הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי, אם כי מדי פעם הם משגרים חצי ביקורת מדודים ותוהים בקול – מה מניע את צבא מצרים ומנהיגיו לנהוג כך? מדוע הם מנהלים מלחמה נחושה ויומיומית בחמאס?

בשנה האחרונה [2016-2015] קרסו מספר מנהרות הברחה בגבול רפיח, שחלקן הוצפו על ידי המצרים. חמאס הודה שאנשיו נהרגו בקריסת מנהרות, ובמקביל האשים את ישראל ואת "סייעניה" במעשה. מי הם הסייענים? את זאת השאירו לבעלי דמיון מפותח או לשותפי סוד.

בתקשורת המצרית פורסם בחודש אוגוסט 2013, כחודש לאחר שא-סיסי הדיח את הנשיא מורסי ותפס את השלטון במצרים, כי בשדה התעופה בקהיר נצפו שר הביטחון הישראלי משה יעלון ובכיר נוסף שלא זוהה (ההערכה הייתה שזה ראש השב"כ יורם כהן). לפי הפרסום, השניים נועדו עם בכירים במערכת הביטחון המצרית למה שהוגדר כסדרה של תיאומים בנושאים הקשורים למצב הביטחוני בחצי האי סיני, להבנות ביטחוניות באשר לחופש הפעולה הישראלי בקרבת הגבול המצרי ולסיוע מודיעיני ישראלי לצבא המצרי במאבקו נגד ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בחצי האי.

הקשר המודיעיני-ביטחוני בין מצרים לישראל נחשב סוד גלוי, אבל אף אחד מהצדדים לא הודה בקיומו בפומבי. ודאי לא בהקשר של המרצת צבא מצרים על ידי ישראל לפגוע במנהרות ההברחה לעזה. עד ששר האנרגיה יובל שטייניץ (לשעבר השר לענייני מודיעין) הגיע לבאר שבע.

לדברי השר שטייניץ באירוע "שבתרבות" בפני קהל [6 בפברואר], עבד אל-פתאח א-סיסי הציף חלק מהמנהרות של חמאס במידה מסוימת לבקשת ישראל. אחר כך הוסיף ואמר, כי התיאום הביטחוני בין ישראל למצרים טוב מאי פעם. האמירות הללו צוטטו בהרחבה בכלי התקשורת בישראל.

"למה הוא היה צריך לפטפט ולהרוס?", שאלו בכירים במערכת הביטחון, וניסו לכבות את הדליקה שהבעיר שר האנרגיה. שטייניץ, ככל הנראה, ננזף על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מה שהביא אותו לחזור בו מדבריו עוד באותו היום. בהודעת הבהרה שהוציאה לשכתו בניסיון להשקיט את הסערה שחולל, נטען כי הרושם שיצרו דבריו של השר שטייניץ כאילו המאבק המצרי במנהרות נובע מפנייה ישראלית, "אינו נכון ואינו משקף את המציאות".

אבל הנזק כבר נעשה. בכירי חמאס בעזה, שכאמור נשמרים מאוד שלא להכעיס את סיסי, חככו ידיהם בהנאה. כעת, מה פשוט יותר מבחינתם מאשר לומר לתושבי עזה, כי הלחץ המופעל עליהם מכל החזיתות – באוויר, ביבשה ובים, מקורו בישראל, ואפילו מצרים רוקדת לצלילי חלילי היהודים. 

בין אם מצרים הציפה את מנהרות ההברחה לבקשת ישראל, או הציפה אותן כי פעולה זו תואמת את תפיסת הביטחון הלאומית של מצרים – הרי שמלחמתו של צבא מצרים בחמאס אינה עניין של מה בכך מבחינתו. הריסת מנהרות רצועת עזה, שבה חיים יותר ממיליון ושמונה מאות אלף פלסטינים, רובם מוסלמים, היא עניין טעון ורגיש, אשר דורש הסבר שיניח את דעת הקהל המצרית.

חמאס אחרי הפלת האחים המוסלמים היא אמנם עדיין תנועה שנואה במצרים, אבל הציבור המצרי ברובו עושה אבחנה ברורה בין שלטון החמאס השנוא לבין תושבי עזה האזרחים, הנאנקים תחת עול הסגר שהטילה עליה ישראל לפני יותר משמונה שנים [יוני 2007].

כל עוד הריסת מנהרות חמאס על ידי הצבא המצרי נתפסת כמהלך לסיכול פיגועים נגד מטרות מצריות, הרי שמבחינת הציבור המצרי זהו מהלך של אין ברירה כשכל האמצעים כשרים. כולל חניקת צינור החמצן של עזה והמחיר הכבד שתושבי הרצועה נאלצים לשלם.

אבל כאשר שר ישראלי מתרברב באוזני שומעיו שהצפת המנהרות והרג פלסטינים שחפרו או פעלו במנהרות נעשו על ידי מצרים לבקשתה של ישראל, הפגיעה בדעת הקהל המצרית היא עצומה. אין דרך אחרת לתאר זאת לבד מכך שצבא מצרים משתף פעולה עם ישראל ועושה את דברה. כל מי שיודע עד כמה רגישים ועדינים הם הקשרים בין שתי המדינות, מבין את מידת הנזק שנגרם.

אין זה אומר ששיתוף הפעולה בין שתי המדינות ייעצר. למצרים ולישראל יש אויבים משותפים ואינטרסים רחבים המקרבים ביניהן. המכניזם היעיל שנוצר לא יבוטל במהרה, אבל מרחב הפעולה נפגע. מצרים בלי ספק תאלץ להוריד פרופיל, וצבאה יתקשה לפעול באותה נחישות בה פעל ובהצלחה עד כה.

למשל, מה יקרה כעת, אם במהלך פעולת הצבא המצרי ייפגעו חופרים או פעילי עז א-דין אל-קסאם כתוצאה מהצפת מנהרה או הזרמת גז בישול לתוכה (כפי שעשה הצבא המצרי כמהלך של שגרה)? כל עוד פעילות זו נעשתה במסגרת של מה שנחשב במצרים כמלחמתו של הצבא המצרי בטרור האסלאמי – זה היה מקובל. אבל זה לא מקובל אם מדובר בפעולה שנעשתה לבקשת ישראל, כפי שהכריז השר שטייניץ. נדמה כי החיילים המצריים יתקשו כעת לפעול, ביודעם שאחרי כל טיפול במנהרה הם עלולים להיות נאשמים בכך שעשו את מה שעשו כמשתפי פעולה עם הישראלים.