"תהליך השלום": האמריקאים אובדי עצות

ביום שני [18 בינואר], בפתיחת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתל אביב, התפוצץ השגריר דן שפירו ללא אזהרה מוקדמת על נתניהו וממשלתו. "יש יותר מדי מקרים (בהם ישראלים בגדה) נוטלים את החוק לידיהם ללא חקירה", אמר שפירו בנאומו בפני משתתפי הכנס. "לעתים נדמה כי לישראל יש שני סטנדרטים של אכיפת חוק (בגדה המערבית), אחד עבור ישראלים ואחר עבור פלסטינים".

שפירו הוא שגריר שוחר שלום. ארבע וחצי שנות הקדנציה שלו היו מהמפרכות בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב, אבל למרות הקשיים הוא הצליח למצב את עצמו כצוק של יציבות באוקיינוס המטורף שסער בין בנימין נתניהו לברק אובמה. שפירו נהג לשבח את היחסים ולהגן עליהם בגופו גם בימים הקשים ביותר של ה"'צ'יקן-שיט", ה"הרצאה" שנתן נתניהו לאובמה בחדר הסגלגל וה"השפלה" שהשפיל אובמה את נתניהו בבית הלבן, בתורו. אפילו בשיא השפל, כשנתניהו התגנב לקונגרס כדי לנאום נגד מדיניות הנשיא והסכם הגרעין עם איראן ללא תיאום, שפירו היה שם, מנסה לאחות בשארית כוחותיו את הקרעים.

אז מה קרה פתאום? מה החריד את שפירו מרבצו ומה "עקץ" לפתע את הממשל, שהשמיע ביקורת חריפה כזו, כמעט חסרת תקדים, על המדיניות, החוק והמשפט הישראלים בשטחים? יכול להיות שהתשובה חבויה בהמשך דבריו של השגריר עצמו: פתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה למנוע מישראל להפוך למדינה דו לאומית, הוא הדגיש, והוסיף כי "יש למצוא דרכים לשימור פתרון שתי המדינות". לסיום, קינח שפירו וציין כי הממשל האמריקאי "מודאג ואובד עצות" נוכח מדיניות ההתנחלויות של ממשלת ישראל. לדבריו, מדיניות זו מעלה סימני שאלה לגבי כוונותיה.

עד היום, הביטוי "מודאג ואובד עצות" הופיע רק בטורי פרשנות ומאמרים כמו זה שאתם קוראים עכשיו, בהקשר לממשל האמריקאי. והנה, בא נציג רשמי בכיר של הממשל הזה ומודה: כן, אומר שפירו, אין לנו מושג מה עושים עכשיו.

בלשכת ראש הממשלה שיגרו מיד תגובה חריפה ("דבריו של השגריר, ביום בו קוברים אם לשישה ילדים שנרצחה וביום בו נדקרת אישה הרה, אינם מקובלים ואינם נכונים"), אבל לצדה פורחות שם תיאוריות הקונספירציה השונות. נתניהו הוא אמן קונספירציות ידוע, פרנואיד שמשוכנע שבכל רגע נתון אין ספור כנופיות קושרות מזימות נגדו.

נכון לשבוע זה [20 בינואר], בחזית הפנימית קושרים נגד נתניהו השר נפתלי בנט והשר לשעבר גדעון סער, שמתחו בימים האחרונים ביקורת נוקבת על מדיניות הביטחון שלו; בחזית הבינלאומית ההתארגנות היא אמריקאית-אירופית. "דבריו של שפירו לא מנותקים לגמרי מהעובדה שממש באותו יום הצביע האיחוד האירופי על החלטה שמדגישה את הבידול בין ישראל של לפני 1967 לבין יהודה ושומרון", אומר מקור ישראלי בכיר. "אין לנו ספק שזה מהלך מתואם בין הממשל האמריקאי לבין האירופים. מדובר בתנועה רב זרועית, מכמה כיוונים, אותה מוביל הממשל האמריקאי כראש חץ אידיאולוגי, אבל את העבודה השחורה הם משאירים לאירופים", הוסיף.

זהו הסיוט הגדול ביותר של נתניהו: מהלך מדיני משולב ונחוש נגד מדיניותה של ממשלת הימין שהקים לפני כשמונה חודשים [מאי 2015]. נתניהו יודע שבניגוד לעבר, הפעם אין לו תשובה ברורה זמינה למתקפה כזו. בקדנציה הקודמת הוא הצליח לגרור את הפלסטינים והאמריקאים לתשעה חודשי משא ומתן, שהסתיימו בפארסה.

לזכותו של נתניהו צריך להגיד שמי שאשם יותר באי הבשלת המהלך אותו הוביל אז ג'ון קרי, הוא אבו מאזן, שלא השיב לטיוטת הסכם המסגרת שנמסרה לו ב-17 במארס 2014, כפי שנחשף באל-מוניטור.

גורם אמריקאי בכיר שהשתתף במגעים אמר לאחרונה לאל-מוניטור, כי "המוטיבציה של נתניהו להיכנס למשא ומתן ב-2013 הייתה החשש הכבד שלו מהמשך הדה-לגיטימציה נגד ישראל, האפשרות לחרמות וסימון מוצרים של האירופים והמשך שחיקה זוחלת במעמדה של ישראל בין העמים".

עכשיו כבר 2016 ולנתניהו אין כרגע קואליציה שתאפשר לו להתמודד עם האצה של תהליך כזה. בהרכב הקואליציוני הנוכחי שלו, לא רק שנתניהו לא יכול לדבר על משא ומתן, הוא אפילו לא מסוגל לחלום עליו. אם הצונאמי המדיני הקודם בו נתקל נבלם על ידי חומות שהצליח נתניהו לבנות ברגע האחרון, הרי שהפעם ידיו חשופות, אין חומות והצונאמי בדרך.

למחרת דבריו של שפירו, כבר נערכה סוג של פגישת פיוס בינו לבין ראש הממשלה. שפירו ליווה קבוצה של חברי קונגרס אמריקאים למפגש עם נתניהו, ונכנס אליו לשיחה בארבע עיניים בת כחצי שעה, לפני שהחלה הפגישה הרשמית. בשני הצדדים מדווחים על אווירה ידידותית וחברית, אם כי לא פורסמה כל הודעת הבהרה בעקבות הפגישה הזו. שפירו לא תיקן את דבריו ולא חזר בו מהם, נתניהו לא מיתן את הביקורת החריפה שלו על הדברים (הוא בעצם האשים את הממשל האמריקאי בשקר: "הדברים אינם מדויקים ואינם נכונים").

כמעט כמו תמיד במצבים כאלה, המפתחות למה שיקרה בשנה הקרובה הם בידי האמריקאים. הדילמה בתוך הממשל באשר להצגת תכנית שלום מטעם הנשיא אובמה נמשכת. לאובמה יש טיוטה של הסכם מסגרת להסדר קבע, אותה השיג ג'ון קרי בדיונים אינטנסיביים מול בנימין נתניהו בתחילת 2014. הטיוטה הזו שודרגה, ללא הסכמה ישראלית, והועברה לאבו מאזן, שלא החזיר תשובה עד רגע זה. האם אובמה ישים על השולחן את הנייר הזה כסוג של עדכון לפרמטרים של קלינטון מסוף שנת 2000? אין על זה תשובה כרגע. האם אובמה ייתן אור ירוק לאירופים להמשיך לגלגל את מהלך הסנקציות, סימוני המוצרים וההגבלות על סחורה ישראלית, שהחל בשנה שעברה? האם אובמה ייכנס לעימות חזיתי עם נתניהו בחודשי שלטונו האחרונים, מה שעלול להזיק לסיכוייה של הילארי קלינטון במרוץ לנשיאות?

אובמה, כידוע, אינו אדם נקמן. רגש, דם חם ויצרים סוערים אינם סימן ההיכר הפוליטי שלו. הוא דג קר, ענייני וריאליסט. מצד שני, סאגת הטרטורים וההשפלות לה זכה מנתניהו הייתה מצליחה להוציא מכליו גם נזיר בודהיסטי. באפשרותו של נשיא ארה"ב להשאיר מורשת ולהטביע חותם על האסון ההיסטורי המכונה "תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים", אבל הוא גם יכול לוותר על זה ולהתפוגג משמי המזרח התיכון בשקט. בקרוב, יצטרך להחליט.