עיר ובליבה חומה

אינתיפאדת הסכינים עלתה ביום ראשון [18 באוקטובר] מדרגה ושינתה צורה. אם עד עכשיו התאפיינו האירועים בתסמונת "הסכינאי הבודד" שמתנפל על עוברי אורח ומנסה לדקור כמה שיותר מהם בטרם ינוטרל או יחוסל, הרי שביום ראשון חלה תפנית: נשק חם, מחבל בדואי ישראלי ולינץ' אקראי שבוצע במסתנן עבודה זר ממוצא אריתראי, שנקלע בטעות לאירוע וזוהה בטעות כאחד המחבלים.

מצלמות האבטחה שצילמו את הסצנה הכאוטית בתחנה המרכזית בבאר שבע המחישו את האימה, המהומה והאנדרלמוסיה שהצליח לחולל מחבל בודד, חמוש באקדח, שפרץ בשעה שבע וחצי בערב לאחד הרציפים, ירה למוות בלוחם "גולני", חטף את נשקו והצליח לפצוע עוד כמה אזרחים וחיילים עד שחוסל בידי שוטרים.

כעבור זמן קצר התברר כי המחבל אינו פלסטיני וגם לא מזרח ירושלמי. הוא אזרח ישראלי לכל דבר, בדואי-ישראלי מהעיירה חורה שבנגב. האינתיפאדה הזו מפתיעה כל יום מחדש, לפעמים גם את עצמה. איש אינו שולט בה באמת, למעט הרחוב, היצרים והעצבים החשופים.

המוקד והמחולל העיקרי של האירוע הייתה ונותרה ירושלים. ביום ראשון החלה המשטרה להציב חומת הפרדה מבטון, בגובה של שניים וחצי מטרים, בין שכונת ארמון הנציב היהודית לג'בל מוכאבר הפלסטינית. החומה הוצבה לאחר שהמתפרעים הפלסטינים הפכו את ארמון הנציב, בה מתגוררים בעיקר יהודים, למטווח בקבוקי תבערה ואבנים. החומה אמורה הייתה לנתק את ג'בל מוכאבר, הנחשבת לשכונה הפלסטינית האלימה ביותר ממנה באים חלק גדול מהמחבלים, מהחלקים היהודיים של העיר. אבל יש לה גם משמעות סימבולית. הסמל המסחרי של הימין בישראל, ובעיקר של בנימין נתניהו, הוא "ירושלים המאוחדת".

נתניהו נבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה ב-1996, כשסיסמת הבחירות שלו הייתה "פרס יחלק את ירושלים". עכשיו, הוא מציב חומה בלב העיר, מבתר אותה ומפריד אזורים פלסטינים במזרח מהאזורים היהודים במערב על ידי מכשולים מסוגים שונים: מחסומי משטרה, קוביות בטון, גדרות. נתניהו מחלק את ירושלים.

בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני שהתקיימה ביום ראשון אחר הצהריים, נתקל נתניהו בתגובות נזעמות של שרי הימין. איש מפלגתו השר ישראל כץ אמר שהקמת החומה היא "פרס לטרור". שרים אחרים כמו נפתלי בנט וזאב אלקין טענו ש"זה יוצר רושם של חלוקת ירושלים". נתניהו, שירושלים היא נקודה רגישה במיוחד עבורו, החליט להקפיא את פרויקט החומה ו"לבדוק חלופות". כל זה, אחרי שלפני כמה שבועות אישר הקבינט את צעדי ההפרדה הפיסית בירושלים לבקשתה של העירייה, שהתקשתה לעמוד בגל האלימות והטרור.

בסקר שערך העיתון "מעריב" בסוף השבוע, התברר כי 69% מהציבור הישראלי תומכים בהחזרת שכונות וכפרים פלסטינים שצורפו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים לשטחי הגדה. מדובר ברוב עצום מקרב האוכלוסייה היהודית, שתומך למעשה בחלוקת העיר. לא מדובר בהתקף שמאלנות נדיר, אלא להיפך. גל הטרור הנוכחי מחזק מאוד את השאיפה של רוב הישראלים להיפרד מהפלסטינים. באותו סקר, תמך אחוז מדהים (58%) בתורת הטרנספר של השר הישראלי המנוח רחבעם (גנדי) זאבי, שנרצח בידי מתנקשי הג'יהאד האסלאמי במלון בירושלים באוקטובר 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה.

הסיפור של ירושלים מעיד על מורכבות המצב. לאחר הניצחון הישראלי המהדהד במלחמת ששת הימים ב-1967, ישבו אנשי צבא ופקידים ישראלים על מפת ירושלים ושירטטו אותה מחדש. עד אז, הייתה העיר מחולקת בין ישראל לירדן. הצד הישראלי הקיף 38 קמ"ר, הצד הירדני בין שישה לשמונה קמ"ר בסך הכל. האופוריה שלאחר הניצחון הגדילה מאוד את התיאבון הישראלי. לירושלים המאוחדת צורפו כל השכונות והכפרים באזור והיא הוגדלה עד כדי 126 קמ"ר, שהוא שטחה המוניציפאלי היום. 28 שכונות וכפרים שמעולם לא נכללו בשטח המוניציפאלי של ירושלים הועמסו עליה והפכו ל"ירושלים רבתי", המאוחדת, בירת ישראל לנצח, שלעולם לא תחולק (על פי הבטחותיו של נתניהו). היום, ישראל לומדת בדרך הקשה שהיא בלעה יותר מדי, ואינה מסוגלת לעכל.

באזורים הללו שסופחו לירושלים חיים כ-300 אלף פלסטינים, הנחשבים לבעלי אזרחות ישראלית חלקית. הם נושאים תעודות זהות ישראליות ויכולים לבחור למועצת העירייה וראשות העיר, אך לא בבחירות לכנסת. הם לא אזרחים ישראלים מלאים, אבל נהנים מחופש תנועה מוחלט, מספרי רישוי רכב ישראלים וזכויות סוציאליות מלאות. הערבי המזרח ירושלמי הוא יצור כלאיים מוזר, מצד אחד אזרח ישראלי, מצד שני לא ממש. אחזקת כל השכונות והכפרים הללו בריבונותה המלאה של ישראל עולה לאוצר המדינה בסביבות שלושה מיליארד שקלים בשנה. גל הטרור האחרון דרבן מאוד את הרצון הישראלי הקולקטיבי "להיפטר" מכמה שיותר אזרחים ערבים.

מי שמחזיק את דגל הצורך הדחוף ב"הקטנת ירושלים" הוא חיים רמון, לשעבר המשנה לראש הממשלה אהוד אולמרט, פוליטיקאי ישראלי ותיק שפרש מהחיים הפוליטיים לפני כמה שנים ומאז מתכנן את הקמבק. "צירוף השכונות והכפרים ב-67' הייתה טעות היסטורית קשה, אבל לא מאוחר ואפשר לתקן אותה בהחלטה מנהיגותית פשוטה", הוא אומר לאל-מוניטור. כוונתו היא לשנות את הסטטוס של אותם שכונות וכפרים מאזור "'סי", שבשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית מלאה, לאזורי "בי", הנמצאים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית אך בשליטה ביטחונית של ישראל. המהלך יקטין את מספרם של הפלסטינים תושבי ירושלים מכ-300 אלף, למשהו בסביבות 50 עד 60 אלף פלסטינים, המתגוררים בשכונות הפלסטיניות הפנימיות, אותן לא ניתן להפריד מהעיר. "לא תהיה פגיעה בביטחון ירושלים", מדגיש רמון, "כי צה"ל ומערכת הביטחון ימשיכו לשמור על חופש פעולה באותן שכונות. אף אחד לא יהפוך אותן למאחזים של דאע"ש או ישגר מהן רקטות. אבל אפשר יהיה להפריד את מרבית האוכלוסייה הפלסטינית מירושלים היהודית ולחסוך בסביבות שני מיליארד שקלים בשנה".

אמירותיו של רמון זוכות לתמיכה גורפת בציבור, אבל על המפה הפוליטית עוד לא נמצא מי שיאזור את האומץ ויניף את הדגל. ירושלים הייתה ונשארה ערך ישראלי מקודש. גם ראשי האופוזיציה, יצחק הרצוג מהמחנה הציוני ויאיר לפיד מיש עתיד, נזהרים בכבודה של ירושלים ונותנים לממשלת נתניהו גיבוי גורף במלחמה בגל הטרור, בלי להזכיר ולו במילה אחת את הקרנף שמעלה גרה באמצע החדר הצפוף: העובדה שמזרח ירושלים היא שטח הפקר נטול ריבונות אמיתית. העיר חולקה כבר מזמן ורק עכשיו מתחילים בצד הישראלי להבין את זה, ויש צורך דחוף להתיישר עם המציאות ולהקטין למינימום את החיכוך הקטלני בין שני העמים.