ראש השנה תשע"ו: איך עדיין יש ניצולי שואה עניים?

באפריל 2013, חודשים ספורים לאחר הבחירות לכנסת ה-19 וכינונה של ממשלה חדשה, התקיים בוועדת הרווחה של הכנסת דיון טעון במיוחד שנחקק עמוק בזיכרון. על סדר היום עמדו ממצאי סקר שערכה הקרן לרווחת ניצולי השואה, לפיהם 67% מהם אינם מרוצים מהאופן שבו הממשלה מטפלת בצרכיהם; 22% אף ציינו כי חלה הרעה בטיפול הממשלה בניצולי השואה.

מעבר לנתונים הקשים, מה שהפך את הדיון לכזה שקשה לשכוח, היו זעקותיה של ניצולת השואה דורה רוט ששאלה בפשטות: "מה עשיתם עם הכסף? מה? ניצול שואה שאין לו מה לאכול זו הבושה שלכם".

זו לא הייתה הפעם הראשונה בשנים האחרונות בה נחשפו אזרחי ישראל למצוקתם הכלכלית המחפירה של ניצולי השואה. כבר בשנת 2007 חשפו העיתונאים אורלי פדרבוש וגיא מרוז בסרטם הדוקומנטרי "מוסר השילומים", כי 80,000 מניצולי השואה בישראל חיים מתחת לקו העוני, לרבים מהם אין כסף לתרופות או לחימום הבית בחורף.

השאלה שעלתה אז הייתה להיכן נעלמה אחריות המדינה ומה בדיוק עשתה אותה המדינה עם כספי השילומים – 800 מיליון דולר פיצויים שהעבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל בשנות החמישים, ושהיו אמורים לספק את כל צרכי הניצולים עד סוף חייהם.

מאז הסרט ולקראת כל יום זיכרון לשואה ולגבורה או בכל מערכת בחירות, עניינם של "הניצולים הנזקקים" עלה לכותרות. לכן היה מפתיע לגלות באותו דיון בוועדת הכנסת, כי שש שנים אחרי הצפת הבעיה עדיין מסתובבים ביננו ניצולי שואה עניים שהולכים לישון רעבים.

כשנה אחרי [יוני 2014], אישרה הכנסת תיקון לחוק ההטבות לניצולי שואה על פי תוכנית סיוע לאומית שתוקצבה במיליארד שקלים, אותה הובילו שר האוצר יאיר לפיד ושר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד. במסגרת החוק הוענקו מענקים שנתיים בגובה אלפי שקלים לניצולים שאינם מקבלים גמלאות מעל לאלף שקל בחודש, הקלה במימון תרופות והטבות נוספות. זה היה ללא ספק אחד המהלכים החשובים של יש עתיד ושל אותה הכנסת, אבל מתברר שגם הוא לא פתר באופן מלא את המצב בו צרכיהם הרפואיים והרווחתים של הניצולים המתבגרים רק גדלים, והתקציבים אינם מספיקים.

ערב ראש השנה תשע"ו בדק אל-מוניטור, באמצעות הקרן לרווחת ניצולי השואה, את סטטיסטיקת העוני של הניצולים.

על פי המידע שבידי הקרן, נכון לספטמבר 2015 חיים בישראל כ-189 אלף ניצולי שואה; רבע מהם מוגדרים מתחת לקו העוני. על פי הנתונים, גילם הממוצע של ניצולי השואה הוא 84, וכשליש מהם חיים בגפם.

לעניין הבדידות, כך מתברר, יש משמעויות מרחיקות לכת על מצבם של הניצולים הקשישים, לעתים גם על בריאותם. במחקר שערכה הקרן בשנת 2013 באמצעות מכון ברוקדייל, 40% מניצולי השואה דיווחו על תחושת בדידות. בבדיקה שנערכה בהמשך, לאחר שלניצולים הוצמדו מתנדבים שהחלו לבקרם באופן קבוע, דווח על ירידה בתחושת הבדידות.

"בתקופת החגים, כאשר נסב כולנו עם משפחותינו אל שולחן החג, אנחנו צריכים לזכור שכרבע מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני. זה מזעזע, כי מאחורי הסטטיסטיקה והאחוזים נמצאים 45 אלף נפגעי שואה שלעת זקנתם אינם יכולים לחיות בכבוד", אומרת לאל-מוניטור השרה לשעבר לימור לבנת, יו"ר הקרן.

לבנת מתייחסת באופן מיוחד לעניין בדידותם של ניצולי השואה. לדבריה, "העוני אינו הבעיה היחידה של נפגעי השואה, המחלה הגרועה ביותר של הזיקנה היא הבדידות. לכן, לצד טיפול בצרכים הפיזיים של הניצול כמו מתן טיפולי שיניים, מכשירי שמיעה, משקפיים, שיפוצי בתים ועוד, הקרן לקחה על עצמה את נושא הבדידות כאחד הדגלים המרכזיים".

לבנת מספרת כי חיים בישראל כ-10,000 ניצולי שואה המוגדרים עריריים, "אך גם הניצולים אשר הקימו משפחות חיים בצל זיכרונות, מועקות וקשיים הנובעים מהייסורים שעברו עליהם".

הבדידות היא דוגמה לבעיה הפוגעת באיכות חייהם הירודה ממילא של ניצולי השואה, אך כזו שבדרך כלל נופלת בין הכיסאות ולא מתוקצבת באופן מערכתי על ידי המדינה. בעוד העוני או החולי ניתנים למדידה, לא תמיד הבדידות היא רק תוצר של העדר קרובי משפחה וחברים. לכן הקרן מפעילה למעלה מ-1,800 מתנדבים קבועים בפריסה ארצית, המבקרים את הניצולים מידי שבוע ונמצאים איתם בקשר ארוך טווח ומסייעים להפגת הבדידות.

הקרן גם מפעילה תוכנית בשם "מחוברים" בה ניצול שואה מקבל מהקרן מחשב וחיבור לאינטרנט, ומתנדב מדריך אותו לשימוש ביישומי המחשב והיכרות עם עולם האינטרנט. חלק מאותם מתנדבים הם תלמידי תיכון מרשת אורט, שבשל גילם הצעיר הם מבקרים בזוגות אצל הניצולים. בנוסף מתנדבים סטודנטים, פנסיונרים, אנשי הייטק ואף שוטרים.

על פי מחקר של הכנסת, בשנת 2020 יחיו בישראל כ-50,000 ניצולי שואה בלבד, רובם מעל גיל 80. את התחזית הבאה אין צורך להסביר: בעוד שנים לא רבות לא יחיו ביננו עוד ניצולי שואה.

ההפחתה הצפויה של המע"מ באחוז אחד ותקטין את הכנסות המדינה ממסים בכחמישה מיליארד שקלים, אסור שההקטנה הזו תפגע בניצולי השואה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אפילו ניצול אחד שירגיש בודד או יחיה במחסור ועוני.

כל עוד חיים בישראל עשרות אלפי ניצולי שואה עניים, זה צריך לשבת על המצפון הלאומי של כולנו.